ר"מ בישיבה
בלקו"ש ח"ח פ' בלק ב' מביא שם הדין דהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, ומבאר שיש בדין זה ב' שיטות בראשונים וז"ל: אין דעם דין פון הבועל ארמית קנאין פוגעין בו וויבאלד אז "אין מיתתו מסורה לבי"ד", ביז אז בי"ד טאר גאר ניט מורה זיין צו דעם קנאי אז ער זאל איהם הרג'נען - זיינען פאראן ראשונים וואס לערנען אז דער בועל ארמית איז קיין מיתה ניט מחוייב, די הלכה איז, אז דער "קנאי" האט א ציווי צו פוגע זיין אין דעם בועל, אבער דער בועל איז ניט קיין מחוייב מיתה כו' עכ"ל, ואח"כ מביא דעה הב' שבאמת הבועל מחוייב מיתה אלא שחיוב זה שאני משאר מחוייבי מיתה שלא נמסר לבי"ד אלא לקנאין כו' עיי"ש, ובהערה 13 כתב וז"ל: ונפ"מ לדינא, שלפי דיעה זו (דליכא על הבועל חיוב מיתה) חייב אממון שהזיק בעת מעשה, ולא אמרינן קלב"מ - מכיון שאינו מחוייב מיתה .. ושאני הבא במחתרת וכן רודף שפטורין על ממון שהזיקו (סנהדרין עב,א, עד,א) - אף שהבא במחתרת נהרג רק מטעם "הבא להרגך השכם להרגו", ורודף כשאפשר להציל (את הנרדף) אסור להרגו (סנהדרין שם) - כי הם בגדר חיוב מיתה, אלא שחסרים עדות וחסר בהפועל וכו' (ולהעיר מבן סורר ומורה שנידון ע"ש סופו - סנהדרין עא,ב). משא"כ בנדו"ד שישנו כל זה, ובכ"ז - אינו בגדר מיתה (לסברא זו). עכ"ל.
ובפשטות הכוונה דבבא מחתרת ורודף אמרינן קלב"מ כי הוא בגדר מיתה כיון שאם יעשה בפועל אח"כ מחשבתו ויהרוג יתחייב מיתה בבי"ד, במילא גם לפני זה שייך קלב"מ משא"כ בבועל ארמית הרי עכשיו הוא עושה בפועל העבירה ומ"מ אין על עבירה זו חיוב מיתה לפי דיעה זו, במילא לא שייך אז קלב"מ, אבל אכתי צריך ביאור דסוף סוף רק אח"כ יתחייב מיתה כשיהרוג בפני עדים כו' אבל עכשיו לפני זה למה נימא קלב"מ, ומהו הדוגמא מבן סורר ומורה כו'?
עונש דאין לו דמים
ונראה לבאר בזה עפ"י מ"ש הרמב"ם בהל' רוצח שם פ"א הי"ג וז"ל: כל היכול להציל באבר מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בי"ד ממיתין אותו עכ"ל, והראב"ד הל' מלכים פ"ט ה"ד חולק ע"ז ומקשה מאבנר שהי' יכול להציל באחד מאבריו ונתחייב מיתה בבי"ד עי' מגיד משנה שם, ועי' גם בטור חו"מ סי' תכ"ה שהביא דברי הרמב"ם והקשה דכיון שחייב מיתה למה אין בי"ד ממיתין אותו.
והנה מצינו ברמב"ם שמביא כמה דינים שהוא שופך דמים וחייב מיתה בידי שמים ולא בידי אדם וכמ"ש בהל' רוצח ריש פרק ב' בשוכר הורג להרוג חבירו או שכפתו והניחו לפני ארי וההורג את עצמו כל אחד מאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בי"ד ומביא קראי על זה שם דכתיב שופך דם אדם וגו' את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' דמיתתו הוא בידי שמים עיי"ש, וכן בהל' ז' בהורג גוסס בידי אדם ובהל' ח' בהורג את הטרפה, ובהל' י"א בהורג גר תושב עיי"ש, וקושיית הראב"ד והטור הוא רק בדין זה דמנלי' להרמב"ם לחדש הכא ביכול להציל באחד מאבריו ואסור להרגו דמ"מ אם הרגו פטור ממיתה בבי"ד כו' דלמה לא נימא שהוא רוצח גמור ומיתתו בידי אדם?
וביאר בזה בחי' הגרי"ז הל' רוצח שם עפ"י מ"ש הרמב"ם בהל' גניבה פ"ט ה"ז וז"ל: הבא במחתרת בין ביום ובין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורים. ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים, עכ"ל. ויש לדייק בלשון הרמב"ם דלמה חילק הל' זו לב' בבות ולא כללן ביחד, דהרי בפשטות הענין הוא דכיון שיש כאן הצלת הבעל הבית לכן מותר להרגו, ובמילא הי' צריך לומר הכל ביחד, ועוד דבתחילה הי' לו להקדים דהבא במחתרת יש רשות להרגו כו' ובמילא מובן שפטורים עליו, והרמב"ם הקדים בתחילה שפטורים עליו ואח"כ כתב שרשות להרגו כו'?
ומבאר הגרי"ז שבדינא דרודף יש ב' דינים: א) עונש שחל על גופו מצד עצם מעשה הרדיפה וכו' והעונש הוא דאין לו דמים דאין נהרגים עליו. ב) הצלת הנרדף כו', דדין הראשון אינו תלוי כלל באם אפשר להציל הנרדף ע"י אחד מאבריו, דזה תלוי בכל מציל ומציל בפני עצמו, אלא זה חל על גופו של הרודף בכל אופן שהוא, וזהו דין הראשון שהביא הרמב"ם דפטורים עליו בכל אופן שהוא, ואח"כ מוסיף דין השני בנוגע ללכתחילה דמשום הצלת בעה"ב והנרדף כו' יש רשות בפועל להרגו, אבל בדין זה יש חילוק על המציל פרטי, דאם יכול להצילו באחד מאבריו אין לו רשות לכתחילה להרגו, ואם אינו יכול להצילו באחד מאבריו יש לו רשות כו', וזהו הביאור בדברי הרמב"ם שחילק ההלכה לב' בבות, ומתחיל מהעונש שחל על גופו בכל אופן שהוא. ועי' גם בס' אמרי משה סי' ל' בענין זה.
ולפי"ז מבאר ג"כ שיטת הרמב"ם בהל' רוצח הנ"ל דאף דיכול להציל באחד מאבריו ולא טרח אינו נהרג בבי"ד, כיון שחל עונש על גופו של הרודף דאין לו דמים דאין נהרגין על ידו וזהו כנ"ל אפילו ביכול להציל כו', אבל מ"מ כיון דלכתחילה אין לו להרגו, לכן ה"ה עכ"פ בגדר שופך דמים כו' וחייב מיתה עכ"פ בידי שמים.
ולפי"ז יש לבאר ההערה בלקו"ש, דכוונת הרבי דרק במקום שאם יתקיים מחשבתו בפועל ובעדים כו' יתחייב מיתה בידי אדם הנה בזה כבר אמרה התורה דגם לפני זה כבר הוא בגדר חיוב מיתה דהיינו העונש שחל על גופו דאין לו דמים כנ"ל דאין נהרגין עליו, והטעם בזה אפ"ל כמו בסורר ומורה דנידון על שם סופו, כמו"כ הכא כבר נידון עליו גדר חיוב מיתה דאין לו דמים, [והלשון הוא "גדר" כיון דאין זה דומה ממש לחיובו דאח"כ, ששם מחוייבים להורגו משא"כ כאן ביכול להציל כו' אסור להורגו אלא דאין נהרגין עליו] משא"כ בבועל ארמית דלא שייך אצלו כלל מיתה בידי אדם כו' לא שייך כל זה מקודם דנימא קלב"מ, וראה גליון תרנ"ד בזה.
רודף ובא במחתרת האם הוא משום פקו"נ דוחה
אבל לכאורה יש להקשות על זה דביומא פה,א, איתא וכבר הי' רבי ישמעאל ור"ע ור"א בן עזריה מהלכין בדרך כו' נשאלה שאלה זו בפניהם מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכת דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת, ובסוף הסוגיא שם דריש שמואל הלימוד מ"וחי בהם" ולא שימות בהם וקאמר רבא דלכל הלימודים דלעיל יש פירכא לבר משמואל, ובלימודו של ר' ישמעאל מקשה דהרי ההיתר להרוג בא במחתרת הוא מצד שהוא ודאי רוצח ולא משום ספק כיון דחזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והגנב יודע מזה במילא חושב להרגו וא"כ אשכחן ודאי ולא ספק עיי"ש, היינו דרבא סב"ל ששם מצינו רק דודאי פקו"נ דוחה איסור רציחה, אבל אי אפשר ליליף משם דגם ספק פקו"נ דוחה שבת כו' משא"כ מצד וחי בהם ילפינן דאפילו ספק פקו"נ דוחה כו' כדפירש רש"י שם דצריך וחי בהם בודאי עיי"ש.
ולפי הנ"ל דבא במחתרת יש לו עונש וכו' ולכן גם עכשיו אין לו דמים נמצא דאין זה שייך להדין דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, דהרי כאן שאני בכלל שאין לו דמים מצד עונש ואין זה גדר רציחה כלל וזהו היפך הסוגיא דיומא דלומד משם לכל התורה דפקו"נ דוחה כו'?
ספק בבא במחתרת או רודף
והאחרונים נסתפקו (ראה בקו"ש ריש פסחים ובכ"מ) בדינא דבא במחתרת מהו הדין כשיש ספק גמור אם להורגו בא או לא [כגון שהוא בחושך ומסתפק אם זהו אביו וכיו"ב], אם יש רשות להורגו או לא.
ויש לבאר ספק זה עפ"י הגמ' יומא הנ"ל, דמוכח מהגמ' שם דהדין דבא במחתרת מותר להרגו הוא הדין שבכל התורה כולה דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, דלכן למד רבי ישמעאל מהכא לכל התורה כולה, ואף דבג' עבירות לא אמרינן כן ואחד מהם הוא רציחה דשם אמרינן דיהרג ואל יעבור ופקו"נ אינו דוחה עבירת רציחה (כדהעיר בס' גבורת ארי יומא שם) ואיך נימא כאן דפקו"נ דוחה רציחה? הנה הביאור בזה הוא דכל הטעם דפקו"נ אינו דוחה רציחה הוא משום הטעם דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי (פסחים כה,ב, ובכ"מ), וסברא זו שייך בכל מקום, משא"כ הכא גילתה התורה דכיון שהוא בא במחתרת לכן באמת דמא דבעה"ב סומק טפי ולא שייך הסברא דמאי חזית ובמילא שוב מותרים להרגו דפקו"נ שלו דוחה עבירת רציחה, ומזה למד רבי ישמעאל דאם פקו"נ דוחה רציחה במקום דלא שייך מאי חזית כו' ודאי דדוחה שבת וכל התורה כולה. דזהו דין כמו בכל התורה כולה דפקו"נ דוחה מעשה העבירה.
והנה לפי ההו"א דבא במחתרת הוה ספק נפשות ודאי צריך לומר דלמד דגם ספק נפשות עצמה מספיק לפעול דדם בעה"ב סומק טפי כנ"ל, כיון שהגנב בא לביתו לגנוב וגם פשע שפעל כאן ספק נפשות, אבל במסקנת הגמ' דהוה ודאי, שוב אפשר לומר דכל מה דגילתה התורה דדם בעה"ב סומק טפי הוא משום שהבא במחתרת הוה ודאי רוצח, אבל במקום שיש ספק שוב אין לנו חידוש זה בתורה ובמילא בזה שוב אמרינן הסברא כמו בכל רציחה דמאי חזית כו' ואסור להרגו, או אפשר לומר דבאמת גם לפי המסקנא אמרינן הסברא דזה גופא שהוא בא במחתרת ופעל ספק נפשות במילא דם בעה"ב סומק טפי וליכא כאן הסברא דמאי חזית, וכל קושיית הגמ' הי' רק דאין מקור ממחתרת דגם ספק פקו"נ דוחה כל התורה כולה כיון דהוה ודאי, אבל לאחר שכבר ילפינן הדין מ"וחי בהם" דגם ספק פקו"נ דוחה כל התורה כולה במילא גם הכא אמרינן כן דספק פקו"נ דוחה רציחה כיון דליכא הטעם דמאי חזית וזהו ספק הנ"ל.
ועי' גם מנ"ח מצוה רצ"ו (אות ל"ג) שנסתפק ברודף אחר אסופי שהוא ספק ישראל וספק נכרי אם יש שם חיוב הצלה בנפשו של ישראל הרודף ומביא הסוגיא דיומא דמוכח דבא במחתרת ורודף הוא הדין דפקו"נ דוחה כל התורה כולה כדמוכח מרבי ישמעאל כנ"ל, ובמילא כשם שפקו"נ דוחה כל התורה כולה ה"ז גם בספק פקו"נ כן הוא הכא, ואף דהסוגיא מסיק לבסוף דבא במחתרת הוא ודאי היינו דאין ללמוד משם לספק, אבל לאחר דילפינן מ"וחי בהם" דגם ספק פקו"נ דוחה כן הדין גם לגבי רודף ובא במחתרת, ובמילא כן הוא ברודף אחר אסופי שיש חיוב להצילו עיי"ש בארוכה, וכל זה אינו מתאים לפי מה שנתבאר לעיל דרודף ובא במחתרת הוא דין בפ"ע מצד עונש ואינו שייך להדין דפקו"נ דוחה כל התורה?
ויש לומר דרק לפי ר' ישמעאל שההיתר דבא במחתרת הוה בספק זה גופא הכריח לו לפרש דין זה דזהו משום הדין שבכל התורה כולה דפקו"נ דוחה כיון ששם הדין הוא דאפילו ספק פקו"נ דוחה ובמילא מסתבר דגם בא במחתרת הוה משום דין זה, ולא רצה לומר שהפירוש הוא שיש לו עונש דאין לו דמים כמו ברודף, דמהיכי תיתי נימא כן בספק שחל עליו עונש מיתה, אבל למסקנת הגמ' דבא במחתרת הוה ודאי רוצח שוב אפ"ל כהנ"ל שחל עליו עונש מיתה דאין לו דמים שאינו שייך לדין דפקו"נ דוחה וכן נקטינן לפי האמת וכפי שביאר הרבי בההערה.
ולפי"ז נדחה ראייתו של המנ"ח דגם בספק רודף או בא במחתרת מצילין הנרדף, כפי שהדין הוא בכל התורה כולה דספק פקו"נ דוחה, כיון דלפי הנ"ל אין זה קשור להדין דפקו"נ דוחה כל התורה כולה, גם נמצא דספק הנ"ל בבא במחתרת כשיש ספק אם להורגו בא או לא, אינו כפי שנתבאר לעיל אם גם בזה אמרינן דדמא דידך סומק טפי כיון דזה שייך לדין פקו"נ, וראה בחי' הגר"ח על הרמב"ם ריש הל' רוצח.
Download PDF