בלקו"ש חכ"ב פ' בשלח (ע' 80) מבאר בענין ונצלתם את מצרים, ע"ד שכ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהרכוש גדול הם הניצוצות קדושה שהיו בכסף וזהב של מצרים, ועל ידי שהכסף וזהב נכנסו לרשות ישראל עי"ז נתעלו הניצוצות מרשות מצרים ערות הארץ לקדושת בנ"י. ומציין לדין טבילת כלים שמבואר בירושלמי סוף מס' ע"ז שהוא לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת הישראל.

[ובהמשך השיחה שם (בע' 81) מבואר שזהו רק כל זמן שיש הציווי של ונצלתם את מצרים אז יש בזה עבודת בירורי הניצוצות משא"כ כשנגמר הציווי, וע"כ ויסע משה שהוצרך להסיען בעל כרחם, וכלפי שמיא גליא מתי נגמרו כל הניצוצות שבמצרים ע"ד מ"ש האריז"ל בטעם האיסור לחזור למצרים. וע"ש בהע' 44 דמ"מ יש ג"כ ניצוצי קדושה המוכרחים לקיומם עד עת קץ שיעביר רוח הטומאה מן הארץ. ויש לעיין שם היטב בכ"ז].

וע"פ דרך השיחה, נוכל אולי ליישב איזה תמיהות בש"ס:

איסור "לא תחנם"

א) בגמ' עירובין דס"ד ע"ב: מעשה בר"ג שהי' רוכב על החמור והי' מהלך מעכו לכזיב והי' רבי אילעאי מהלך אחריו, מצא גלוסקין (מיני מאפה) בדרך אמר לו אילעאי טול גלוסקין מן הדרך, מצא נכרי אחד אמר לו טול גלוסקין הללו מאילעאי כו'.

והקשו בתוס' שם (ועד"ז בתוס' ע"ז ד"כ ע"א): וא"ת והיאך נתן ר"ג והא דריש ר"י בסוף פ"ק דע"ז (ד"כ) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם כו'.

אולם לפי דרך השיחה (בפרד"ס התורה) הלא יתפרש ג"כ בטעם איסור לא תחנם שהוא משום שלא להעביר החפצים מקדושת הישראל לטומאת הנכרי. א"כ שאני בההיא עובדא דמס' עירובין דקאי בגלוסקין האסורים בלא"ה כמ"ש בהמשך הגמ' שם שהטעם דלא שרא לי' לר' אלעאי למיכלינהו בעצמו משום דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן (וע"ש עוד בענין חמץ שעבר עליו הפסח). ואין בהם שום קדושה ובירור ניצוצות לישראל.

גזל עכו"ם

ב) בגמ' ב"ק דל"ח ע"א: א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, רבי יוחנן אמר מהכא הופיע מהר פארן מפארן הופיע ממונם לישראל (ופירש"י: מפארן, כשסיבב והחזיר התורה על כל האומות ולא קיבלוה).

והק' ע"ז בהגהות מהר"צ חיות מה הראי' מפסוק הופיע מהר פארן שהתיר ממונם, וז"ל: אולי דרשו מהר לשון מוהר ומתן כי משם הגיע להם מוהר רב מממונם, זולת זה לא אדע איך נלמד מכאן שמהר פראן הופיע ממונם. ע"כ. ועיג"כ בחדא"ג מהרש"א.

אולם לפי דרך השיחה גם זה מובן, דאם האומות לא רצו לקבל עליהם את התורה, בדרך ממילא אין להם מה לעשות ברכוש שהרי מטרת הרכוש הוא להעלותם לקדושה, וזה בא ביחד עם התורה. וכשהופיע מהר פארן שלא רצו לקבל התורה בדרך ממילא הותר ממונם לאלו שקיבלו התורה. (וזהו לפי שיטת הראשונים שהותר ממונם לגמרי ולא רק בדיני נזיקין).

מתנה לנכרי בחמץ

באמת מ"ש לעיל בענין לא תחנם, י"ל עד"ז ג"כ בפשטות ובדרך ההלכה, שאיסור לא תחנם הוא רק בדבר שיש בו שוויות לישראל, וע"כ בעובדא דר"ג שמצא גלוסקין בדרך הנה הישראל בלא"ה אינו יכול לאוכלו (ואפשר גם לא היו יכולים למוכרו), ואז אין בו איסור לא תחנם. [ועי' עד"ז בחק יעקב או"ח סתמ"ח שאין בנתינת חמץ לנכרי משום לא תחנם].

כי בכלל יש לחקור בגדר איסור לא תחנם אם עיקרו הוא משום היציאה מרשות הישראל או עיקרו הוא משום הכניסה לרשות הנכרי, ונפק"מ באופן שבלא"ה יוצא מרשותו של הישראל אם עדיף להפקיר או מותר לתת לנכרי [בינתיים לא מצאתי אודות זה באחרונים]. וקשה להאריך בזה במסגרת זו.

עכ"פ בנוגע לנדו"ד שקישרנו את ענין לא תחנם עם המבואר בשיחה אודות היציאה מטומאת עכו"ם לקדושת ישראל (ע"ד מ"ש הירושלמי בטבילת כלים). הנה לגבי חקירה זו, הרי אם בלא"ה זה החפץ לא יתעלה בקדושת ישראל (בדוגמת חמץ בפסח ואיסוה"נ) אז יהי' מותר להכנס לרשות הנכרי ולא יהי' בו משום לא תחנם.

ויקם שדה עפרון, תקומה היתה לו

בדוגמת המבואר כאן בשיחה (בפ' בשלח) אודות עלי' בהחפץ כשנכנס לקדושת הישראל, נמצא ג"כ בלקו"ש (חל"ה פ' חיי"ש ע' 87), על דברי רש"י והמדרש: ויקם שדה עפרון, תקומה היתה לו, "דהות דבר איניש זעיר ואיתעבידת לבר נש רב". ובין הדברים מבאר בלקו"ש: תקומה היתה לו, שעוד בטרם גישתו לקיים בו מצוה כו', כבר נעשה במקום ענין של עלי' ותקומה, יציאה מיד הדיוט, ע"י עצם הענין שהוא ברשות ישראל. ובהערה שם מציין בענין עילוי בהזמנת הדבר למצוה בפועל גם קודם הקיום בפועל. [ומציין שם למקומות רבים בדא"ח בענין עילוי בהזמנת הדבר למצוה].

וה"ז דומה למבואר בלקו"ש פ' בשלח כאן אלא שבא ע"ז במקורות אחרים. כי כאן מציין לירושל' בענין טבילת כלים, ושם מציין בענין העילוי בהזמנת דבר למצוה.

ועיג"כ בלקו"ש חט"ז ע' (134 וע' 136) בענין זהירות החסידים מלמכור חמץ לנכרי מה שקיבלו מרבם בכדי שהדבר הקדוש לא יעבור לרשות הנכרי המקבל חיותו מגקה"ט. [וע"ע בענין קדושת הכלים של הצדיק בלקו"ש חל"ב ע' 24 ואילך. אבל כמדומה זהו ענין אחר שקשור עם תשמישי קדושה ולא כ"כ בנכסיו של הצדיק].

חידושו של רבינו

כל הענין הזה, אודות השינוי ברכוש כשהוא ברשות העכו"ם לכשהוא ברשות הישראל, כמו רוב הענינים שבלקוטי שיחות הנה גם זה הוא חידוש עצום של רבינו (ומיוסד על הירושלמי כנ"ל).

אך יש לזה קצת שרש בספרים ובמאמרי רבותינו נשיאינו שלפני"ז. כי ע"פ וינצלו את מצרים (וע"פ ואח"כ יצאו ברכוש גדול) מבואר בכ"מ שהוא ענין בירור והוצאת ניצוצות הקדושה אשר במצרים. ראה תו"א וארא נו, ד. בא ס, ג. תו"ח לך לך צג, א ואילך. שמות נא, א ואילך. קעד, א (ע"פ ויהי בשלח). ועוד. ובלקו"ש פ' בשלח כאן ולעיל (חכ"א) ע' 15 מציין בענין ונצלתם את מצרים ללקו"ת להאריז"ל (ר"פ תצא בביאור מצות לא תשוב מצרימה) ולס' תו"א. ולעוד מקומות בלקו"ש.

וראה ג"כ באוה"ת פ' בא ע' רסב: ומ"ט פתח בבראשית משום כח מעשיו כו' והיינו לומר כי הבירור ק"ן ע"ד וינצלו את מצרים אין זה גזילה אלא כי ממך הכל, ובתחילת הבריאה היו החיצונים בשפל המצב כו' רק מחמת חטא עה"ד כו' וע"כ אחר התיקון דמצרים נתנו להם מה שהי' ראוי להם. [באוה"ת שם בתחילת הענין מציין לעמק המלך ד"א. ואיני יודע אם הציון לעמה"מ קאי גם על דברים אלו או רק אדלעיל מיני'. ואין נמצא כעת אצלי העמה"מ לבדוק בו].

ובענין כיבוש ארץ הז' עממין שהוא מצד עבודת הבירורים להרחיב גבול הקדושה, מבואר ג"כ באריכות בלקו"ש ח"כ פ' בראשית בתחילתו. ועוד. [ומקורו בכתבי האריז"ל ועי' ד"ה אל תצר מכ"ק אדהאמ"צ ובכ"מ].

אך אופן הביאור בלקו"ש בענין עלי' בהחפץ ע"י העברתו מרשותו של הנכרי לרשותו של ישראל, אינני זוכר כעת ממקומות אחרים. ואולי יואילו איזה מהקוראים לציין מזה בעוד גליונות.