הרבי בלקו"ש חי"א יתרו ב' (ע' 83), מבאר בדברי התוס' לגבי "עקימת שפתיו הוי מעשה" (ב"מ צ' סנהדרין סה), שהתוס' הקשו שר"י עצמו אומר "כל לשאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם", דלכאו' הרי "עקימת שפתיו הוי מעשה", וא"כ למה מחשיב ר"י אותם (נשבע מימר וכו') "שאין בו מעשה". וע"ז תי' התוס', דלא אמר ר"י שעקימת שפתיו הוי מעשה, אלא ע"ד חסימה בקול "משום דבדיבורא קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה".

והקשה בהשיחה ע"ז, הרי מפורש בגמ' שהטעם הוא מצד ש"עקימת שפתיו" הוי המעשה, ולפי התוס' יוצא שהחיוב אינו משום "העקימה" של האדם, אלא משום דבדיבורו הבהמה עושה מעשה.

ובהמשך השיחה מבאר הרבי ש"אין כוונת התוס' שהאדם נענש ע"י מעשה שנעשה ע"י אחרים (אלא שהוא היה סיבה וגרם לזה), [והטעם: אין עונשים מלקות, אא"כ האדם עובר הל"ת ע"י מעשה שלו, ולכן בנדו"ז שהוא לא עשה מעשה (רק גרם שהבהמה תזקוף ראשה ותדוש בלי אכילה), אין להלקות את האדם עבור המעשה דאיתעבידא ע"י הבהמה בסיבת דיבורו]",

אלא כוונתם: כשהאדם פועל מעשה בדיבורו, הרי מכיון שהמעשה בא רק ע"י דיבורו של האדם, הרי"ז המשך הדיבור וחלק ממנו ולכן הוי הדיבור עצמו מעין מעשה. ובמילא זוהי כוונת ר"י "עקימת שפתיו הוי מעשה", שחסימת הבהמה שנעשית ע"י קול האדם היא הוי עשיית האדם, דהפעולה הגשמית של הבהמה (הקרובה להמעשה) באה בהמשך לעקימת האדם. ע"כ.

ויש להעיר, דהיוצא מדברי הרבי בהשיחה שם, הנה הוא חידוש וביאור באופן נפלא, דאין כוונת התוס' דלר"י העיקר הוא (רק) מה "דאיתעביד מעשה", ואינו נוגע האם הגברא עושה מעשה או לא (כדברי כמה מפרשים), כיון שר' יוחנן אומר "עקימת שפתיו הוי מעשה"[1], ומדגיש ענין הדיבור בשפתיים במי שעושה (ולא רק במה שנעשה). עוד יוצא מהשיחה, שאין הכוונה שצריך ב' עניינים נפרדים א - שהגברא יעשה מעשה, ב - שיהיה חלות "איתעביד מעשה", כפי שלומדים כמה מפרשים (וראה באבנ"ז או"ח סי' נ"ח אות ב', שצריך שיהיה העבירה מעשה, ושיהיה העובר עושה מעשה) שא"כ בדברי ר"י חסרים ב' התנאים.

אלא הכוונה בתוס' היא, שכדי שיהיה מעשה ועשייה (מה שנעשה דבר) שלו (ולא רק בתור גרם), שנוכל לומר שנעשה מעשה דיליה, הוי דוקא כשהמעשה בא ע"י הדיבור (ולא ע"י מחשבה), דכיון דהדיבור הוא פעולה גשמית השייכת למעשה, הרי הפעולה שבאה עי"ז "הרי זה המשך הדיבור, "והוא המשך העקימה", ולכן הוי "הדיבור עצמו" יש בו מעשה. משא"כ מחשבה שהיא רוחנית, אין המעשה המשך המחשבה ושייך אליה, כי היא נפרדת ממנו לגמרי.

והנה עפי"ז אוי"ל במה שמקשים על הרמב"ם, דמצד א' הוא פוסק כדברי ר"י דעקימת שפתיו הוי מעשה (פי"ג דשכירות ה"ב דחסמה בקול לוקה), ולאידך פוסק בהל' תמורה פ"א ה"א והל' סנהדרין פי"ח ה"ב דמימר הוי לאו שאין בו מעשה. דלכאו' אם סובר כר"י, הרי אמר בתמורה ג, ב דמימר לא הוי לאו שאב"מ, כיון ד"איתעביד ביה מעשה" (וע"ד שפסק הרמב"ם עצמו דמקדיש בע"מ לוקה, אסו"מ פ"א ה"ב).

והנה דיו רב מאוד נשפך בכדי לבאר קושייא זו: הלח"מ פי"ח סנהדרין ה"ב מחלק, דבמימר לא נגמר האיסור ע"י הדיבור, משום דהאיסור אינו עשיית הקדשים אלא ההמרה שהמירו באחר (וזה אינו נגמר בהדיבור). אבל לכאו' זה קשה, כיון דא"כ למה לוקה לאביי (הסובר דהיכא ד"לא מהני" אינו לוקה), כיון דאין האיסור (ההמרה) מועיל. אלא ודאי דהאיסור הוא גם עצם עשיית הקדשים ע"י המרה;

הה"מ כתב בפי"ג מה' שכירות ה"ב בפי הא', שבאמת הו"ל להרמב"ם לפסוק דמימר הוי "יש בו מעשה", שהרי דומה ללאו דחסימה, כיון ד"ע"י דיבורו נתפסת הבהמה לקדושה...". וע"ז כתבו כמה מהאחרונים, שזה דנעשה קדוש אין זה מגיע ישירות מדיבור האדם (כמו מה שהבהמה מגביה ראשה ואינה אוכלת משום דיבור האדם), אלא הוא דין התורה ונעשה קדוש ממילא (לדוגמא נב"י תניינא יו"ד קס"ח)[2]. אבל לכאו' ישל"ע בזה, מ"ש ממקדיש בע"מ למזבח דלוקה (איסו"מ פ"א ה"ב), שהרי גם שם לכאו' הוי ממילא מצד דין התורה.

ויש להוסיף, דע"פ ביאור הרבי יובן בטוב טעם ודעת החילוק שביניהם, שהא דעקימת שפתיו נחשבת למעשה, הוא רק משום שרואים הקשר והשייכות וההמשך של הדיבור והמעשה הנעשה על ידו, ובמילא מובן שאין להחשיב דיבור הממיר להיחשב מעשה, כיון שעל פי דיבורו היה צריך להיות חילופי קדושה מבהמה זו על הבהמה האחרת, והרי אין ה"תמורה" הזו נעשית לגמרי (כיון שנשאר הקדושה על הבהמה שהיתה קדושה לפנ"ז, אלא שנתווסף קדושה גם על האחרת), ד"והיה הוא תמורתו יהיה קדש", וא"כ בענין זה קשה לומר ש"המעשה" הוא המשך הדיבור, כיון שהדיבור היה להחליף קדושת הבהמה על האחרת[3], ולכן פוסק הרמב"ם בזה, (כשאר הברייתות) דגם אם עקימת שפתיו הוי מעשה, מ"מ מימר אין בו מעשה.

ואולי יש להוסיף לבאר בזה שיטת הרמב"ם לגבי "ידעוני", דבהל' ע"ז פ"ו ה"א כתב: "העושה אוב או ידעוני . . שוגג חטאת מביא חטאת קבועה", ומקשים המפרשים, דבגמ' בסנהדרין דף סה מבואר שידעוני אין בו מעשה, וא"כ למה פסק הרמב"ם שחייב חטאת. הלח"מ שם ביאר בדעת הרמב"ם שיש ב' אופנים בידעוני: א - אומר עתידות בלי שום מעשה. ב - שמניח עצם בפיו ומדבר עתידות. (ומבאר הלח"מ, שהגמ' קוראת לידעוני "אין בו מעשה", משום שיש אופן שאין בו מעשה). ומוסיף שם, שהגם שרש"י סובר שגם באופן הב' אינו נחשב למעשה, כיון "דאינו מדבר בשעת שימת עצם בפיו", מ"מ להרמב"ם סב"ל שבענין זה הוי מעשה.

ויש להמתיק לפי דברי השיחה, דשיטת הרמב"ם היא, דכמו דלר"י אם מדבר והדיבור מביא למעשה (שנעשה רק על ידו), הרי נחשב שהמעשה הוא המשך הדיבור, והדיבור הוא חלק מהמעשה הנעשה, כמו"כ אוי"ל (במכ"ש) שאם מניח עצם דהוי "מעשה" ו(רק) בהמשך לזה מדבר העתידות, דאז הוי הנחת העצם חלק מדיבור העתידות (אף שבא לאחרי זמן), ולכן הוי "ידעוני" בענין זה "יש בו מעשה".