בלקו"ש ח"י (ע' 26) מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע סוגיית הגמ' בפסחים (ג, א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (נח ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". וממשיך בגמ' שכ"ה גם בנוגע "מרכב באשה", ועוד הרבה פרטים. ולבסוף מקשה: "ובאורייתא מי לא כתיב טמא", ומתרץ: "כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקי', כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה".

וכותב ע"ז בלקו"ש שם וז"ל: ואין זה מובן כלל: הלשון "טמא" כתובה בתורה יותר ממאה פעמים - וא"כ הסברא נותנת שמתחלה הי' צריך להקשות בגמ' מלשון "טמא", החוזרת ונשנית ריבוי פעמים, ואח"כ מלשון "מרכב באשה", שאינה מופיעה אלא פעמים אחדות - ולמה באו הקושיות בסדר הפוך?

"גם צ"ל: מהי כוונת הגמ' ב"מי לא כתיב טמא", בלשון של תמי' - כאילו שבההודעה שכתוב "טמא" יש משום חידוש ופתרון ספק אפשרי - ויותר מתאים לומר: "והרי כתיב טמא באורייתא" (וכיו"ב)?

"הביאור בזה: כשהנידון הוא בלשון הבאה בתור פסק הלכה, אזי צריך ה"פסק" להיאמר בלשון היותר ברורה - אפילו אם לשון זו היא "דבר מגונה" - בכדי שההלכה תהי' פסוקה וברורה לגמרי. ועפ"ז יובן מה שברוב המקומות בתורה נאמרה לשון "טמא" - אעפ"י שהדיבור "בלשון קצרה" לא גדלה מעלה (לפי המהרש"א) על הדיבור "בלשון נקי'" - לפי שרק בסיפורי התורה יתכן שענין הטומאה (וכיו"ב) יכתב באופן של "עיקם הכתוב" (בעיקום ועילום, ולא באופן ישר וגלוי); ושם (בסיפורי התורה) הרי "לשון ארוך ונקי'" מצוי הוא לא-פחות מ"לשון קצר ומגונה". היות כי "לשון קצר ומגונה ולשון ארוך ונקי' שווים הם".

"משא"כ באותם (רוב) המקומות בתורה, שענינם הוא פסק הלכה, בהכרח שהכתוב ישתמש בלשון "טמא", (לא משום מעלתה "בלשון קצרה", אלא) מפני שהלכה צריכה להיאמר באופן של פסק ברור. ועפ"ז יובן מה שס"ל להגמרא (בהסלקא דעתי') שגם "היכא דנפישין מילי'" מדבר הכתוב בלשון נקי' – אעפ"י שהלשון "טמא" ישנה הרבה פעמים בתורה - לפי, שכאמור, ברוב המקומות תיבת "טמא" באה בנוגע להלכה. ולכן אי"ז סתירה להכלל של "לעולם . . מפיו" גם לפי הס"ד שהוא כולל גם "היכא דנפישין מילי".

"ובקושיית הגמ': "ובאורייתא מי לא כתיב טמא" המכוון להקשות: והכי איננו מוצאים בתורה את הלשון "טמא" גם כשאפשר "לעקם" בסיפורי'? - הלא נמצאת בהם עכ"פ פעמים אחדות; ולכן אין גם לתמוה מה שקושי' זו בגמ' מלשון '"טמא" לא עדיפא להקדימה על הקושיא מלשון "מרכב", הואיל ובסיפורי התורה ישנה תיבה זו רק במקומות מספר". עכ"ל הרבי שם. (ראה גם חידושי רבינו דוד בסוגיא זו).

והנה עפ"ז יש לתרץ קושיית המפרשים ('חזקוני' עה"ת. חדא"ג מהרש"א. תוס' הרא"ש. פנ"י או"ח וכו'), דמדוע לא הביאה הגמ' קרא דלעיל מיני' בפרשת נח גופא (ז, ב), "ומן הבהמה אשר לא טהורה היא", דעיקם בי' נמי שמונה אותיות? ותירצו בכמה אופנים.

אבל עפהנ"ל בלקו"ש י"ל בזה, דבפסוק הראשון מדבר באמירה של הקב"ה לנח, שזהו גדר הלכה פסוקה, כי הקב"ה ציוה לנח איך להתנהג בפועל. ובזה פשוט שצריכים לומר בלשון ברורה, גם אם זה לשון מגונה, כנ"ל מלקו"ש. ובע"כ לומר שמה שלפועל כתבה התורה "אשר לא טהורה היא", ולא "הטמאה", ה"ז מטעם אחר, וא"כ אין מזה ראי' לאותו הענין שהגמ' רוצה להודיע. והוכרחה הגמ' להביא מכתוב כזה שאיירי בסיפור דברים, ולכן הביאה הגמ' הפסוק השני "ואשר איננה טהורה", שזה נכתב בסיפור התורה, איך שהחיות וכו' באו אל נח, ומזה רואים שבסיפורי תורה עיקם הכתוב כדי לדבר בלשון נקי'.

והנה ע"פ מ"ש בלקו"ש הנ"ל, יש לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר. ובהקדים דעל זה שאיתא בגמ' בתחלת הסוגיא שעיקם הכתוב וכו'. כתב רש"י (ד"ה "אשר") וז"ל: "ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא, שני אורחי' בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקי'". ובפשטות מביא רש"י כאן קושיית הגמ' דלקמן.

אבל [נוסף ע"ז דלכאו' ע"פ מ"ש בלקו"ש, שהקושיא דלקמן "ובאורתא מי לא כתיב טמא", לא עדיפא להקדימה על הקושיא מלשון "מרכב", למה הוצרך רש"י להביאה כאן - הנה] קשה, למה לא כתב רש"י, כפי שכותב בכל כגון דא, "לקמן פריך" וכיו"ב? וגם: לקמן (ד"ה "וכל") כ' רש"י: "והני דלעיל עיקם, ללמדך שצריך לחזר אחר לשון נקי", הרי שעיקם הכתוב יותר מפעם אחת, וכאן כ' רש"י: "שני אורחי' בחד דוכתא" (וראה חדא"ג מהרש"א שם).

וי"ל בזה בהקדים, דעל כל התירוצים של המפרשים למה לא אייתי בגמ' הפסוק הראשון, ילה"ק, דלאחר שיש טעם שהוצרך לכתוב בפעם הא' "אשר לא טהורה היא", כבר אין ראי' מזה שכתב בפעם הב' "אשר איננה טהורה היא", שצריך לדבר בלשון נקי, כי אולי ה"ז נגרר אחר הפעם הא', שהיות ושם הוכרח לכתוב בלשון זה, כבר כתב כן בהמשך הפרשה באותו ענין.

ולכן י"ל שבאמת יודעת הגמ' שב' הפסוקים כרוכים יחד, והראי' היא באמת מן הפסוק הראשון [כדלקמן] [ובד"מ גם מן הפסוק השני כי שניהם ענין אחד], ומה שמביאה הגמ' בפועל רק הפסוק השני, ה"ז לפי שזה מדגיש יותר כוונת הגמ' להורות שבסיפורים צריכים לדבר בלשון נקי, וזה מודגש בהפסוק שבו המדובר הוא סיפור, אבל הראי' עצמה היא מהפסוק הראשון [- ובמילא גם מהפסוק השני, כנ"ל].

והביאור בזה: נת' לעיל שהפסוק הראשון הוא בגדר פסק הלכה, ובזה פשוט שצריכים לדבר בלשון ברורה, וא"כ קשה, למה לא כתבה תורה הלשון "הבהמה הטמאה". אלא הטעם ע"ז הוא, בכדי להורות שבכלל צריכים לדבר בלשון נקי, ואין הכוונה שלמדים שכן הוא גם באם זה פסק הלכה, והלשון נקי' אינה ברורה כ"כ, כי בזה פשוט שצריכים לדבר בלשון ברורה, אלא הכוונה שבמקום המתאים צ"ל לשון נקי.

ז.א. אף שהלימוד הוא מנדון של פסק הלכה, ובאופן שהלשון נקי' אינה ברורה כ"כ, מ"מ פשוט שלא באה התורה להשמיענו שגם בפסק הלכה צריכים לדבר בלשון נקי', אף שאינה ברורה, כי זהו היפך השכל, ומסתבר שמשמיענו שבכלל צריכים לדבר בלשון נקי, ומזה ידעינן לכל מקום לפי אופנו: בסיפורים צריכים לשון נקי' גם אם אינה ברורה כ"כ, ובפסק הלכה צריכים לשון נקי' רק באם אינה גורעת מהבהירות - אבל התורה מדגישה זה בדוקא - פעם א' - במקום שפשוט שהי' צ"ל נכתב בלשון מגונה (פסק הלכה), כדי להראות גודל ענין דיבור בלשון נקי'. שהתורה עיקמה בשביל זה גם במקום שפשוט שצ"ל באופן אחר.

שמזה נמצא, שעיקר הלימוד הוא מהפסוק הראשון, שממנו מוכרח עד כמה חשוב דיבור בלשון נקי', אבל לפועל מביאה התורה הפסוק הב', כי הלימוד הוא בנוגע למצבים הדומים דוקא לפסוק הב' (סיפורי התורה).

ועפ"ז י"ל, שזוהי כוונת רש"י בכתבו: "ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא, שני אורחי' בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקי'" - שאין כוונתו להקשות אותה הקושיא שבגמ' לקמן, כ"א כוונתו לענין הנ"ל:

אין כוונתו להקשות שום קושיא, כ"א כותב "ואע"ג..." בניחותא, היינו שמבאר הראי' שבגמ', כי זה פשוט שאף שבגמ' הובא הפסוק הב' כוונתו להפסוק הא', (כי שניהם באים ביחד כנ"ל), ולכן מבאר רש"י שהראי' היא, שאע"ג שבנדון של פסק הלכה כתוב בתורה תמיד לשון טמא, הנה כאן שינתה התורה וכתבה (בפסק הלכה- ציווי ה' לנח) בלשון נקי', כדי ללמדך שצריכים לחזר על לשון נקי' [- אבל בכל מקום באופן המתאים למקום ההוא].

ולפי"ז אי"ז כלל אותה הקושיא שבגמ', ולכן לא כתב "פריך לקמן" וכיו"ב. וגם כ': "שני אורחי' בחד דוכתא", כי מפרש כוונת הגמ' כאן בשינוי הלשון בפסוקי נח, וכאן דיינינן אודות שינוי אחד - משא"כ אח"כ בגמ' שמקשה: "ובאורייתא מי לא כתיב טמא", הכוונה שגם בסיפורים מצינו פעמים אחדות שכתוב טמא, וכנ"ל בלקו"ש.

ומדוייק ג"כ מה שבגמ' הלשון הוא "ובאורייתא מי לא כתיב טמא", בלשון חידוש, וברש"י הוא בפשטות "ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא", כי בגמ' איירי אודות ה"פעמים האחדות" (כלשון בלקו"ש שם), ולכן הוא בלשון חידוש, משא"כ ברש"י מדבר אודות הלשון טמא בפסקי הלכה, והם נמצאים "יותר ממאה פעמים", (כלשון בלקו"ש שם), ולכן כתב רש"י בפשטות "דבאורייתא כתיב טמא".

וכ"ז הוא רק ע"פ מ"ש בלקו"ש, אבל בלא זה, פשוט שאין לפרש כן ברש"י, כי לא מחלקים בין פסקי הלכה לסיפורים, (אבל חוזרים כל הקושיות למקומם).