- חג השבועות -

בנוגע למ"ת איתא בגמ' שבת דף פח, ב: "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, א"ל לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה . . אתה מבקש ליתנה לבשר ודם . . תנה הודך על השמים, א"ל הקב"ה למשה החזיר להן תשובה . . אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה . . למצרים ירדתם . . בין עמים אתם שרויין . . משא ומתן יש בניכם . . אב ואם יש לכם . . מיד הודו להקב"ה וכו'". ע"ש.

ומביא ע"ז כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חלק יח ע' 28 ואילך מה שכתוב בספרים שיסוד טענת המלאכים (ע"פ הלכה) היתה מצד דינא דבר מצרא, דמכיון שהתורה גנוזה בשמים וגם הם (המלאכים) נמצאים בשמים, הרי יש להם דין של בר מצרא, וע"ז ענה להם משה שכאן לא שייך דינא דבר מצרא מצד כמה טעמים וכמבואר בארוכה בלקו"ש שם ע"ש.

ובטענת המלאכים שטענו שיש להם דינא דבר מצרא ורצו לקחת את התורה אע"פ שבתורה כבר כתוב "צו את בנ"י" "דבר אל בנ"י" וכיו"ב, מבאר שם כ"ק אדמו"ר שהוא משום שדינא דבר מצרא היא גם אחרי שמכרו כבר, שמסלקים את הלוקח מהשדה ונותנים אותה להבר מצרא, ואדרבה עיקר דינא דבר מצרא הוא על הלוקח שצריך להסתלק ולא על המוכר כפרש"י ב"מ ק"ח ע"ב ד"ה עכו"ם, (ע"ש בהערה 11).

ב. והנה בביאור שיטת רש"י (ומחלוקתו) מבאר כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חלק י"ט ע' 55 ואילך שזה תלוי בגדר הדין של בר מצרא שאפשר לבארו בב' אופנים: א. שזה רק ענין של הנהגה ישרה, היינו שלא חסר כלום בתוקף קנין הלוקח, אלא שחכמים חייבו את הלוקח להתנהג בדרך הישר והטוב (מחמת הפסוק בפרשת ואתחנן "ועשית הישר והטוב בעיני ה'") ולתת השדה לבר מצרא. ב. שמצד הפסוק "ועשית הישר והטוב" יש לבר מצרא איזה בעלות על השדה, וכלשון הנמוק"י בב"מ שם "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע". והיינו דבאופן הא' הוא דין על הלוקח שהוא צריך להתנהג בדרך טוב וישר (ובאם אינו רוצה אזי בי"ד מכריחים אותו), ולאופן הב' הוא דין בקנין הקרקע, שהגם שהחיוב הוא על הלוקח מ"מ מצד חיוב זה נותנים בי"ד להבר מצרא איזה בעלות בגוף השדה ומחלישים את קנין הלוקח בשדה ובמילא על הלוקח להסתלק משדה זו.

ומביא שם כ"ק אדמו"ר שזהו מחלוקת הראשונים ובמיוחד בין רש"י והרמב"ם, דרש"י (ב"מ דף קח, ב ד"ה ועשית) כתב שם בטעם דינא דבר מצרא, "דבר שאי אתה נחסר כ"כ שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים". אמנם הרמב"ם (בהלכות שכנים פי"ב ה"ה) כתב "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו . . אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק".

והיינו דלדעת רש"י הר"ז הנהגה טובה שמתייחס לגמרי להלוקח (דבר שאי אתה נחסר וכו', ולא תטריח על בן המצר), אמנם לדעת הרמב"ם אי"ז רק הנהגה טובה על הלוקח, אלא שזה נעשה הנהגה טובה בכלל (יש לחבירו [היינו הבר מצרא] כו', אמרו חכמים וכו' טוב וישר הוא שיקנה [הבר מצרא] וכו') ולכן נתנו חכמים להבר מצרא קצת קנין בגוף הקרקע.

ג. וביסוד מחלוקתם מבאר שם שזה תלוי ביסוד גדר כללי בענין שכינות שיש לבארו בב' אופנים: א. שפעולת השכן היא בענין חיצוני לגמרי. ב. שפעולת השכן היא פעולה פנימית, כלומר שהוא משנה את אופן הנהגתו של שכנו עד שמשנה גם את מהותו, שלדעת רש"י שכינות הבר מצרא היא רק ענין חיצוני, ואין שום קשר פנימי בין הבר מצרא (והמוכר) וההשדה, ולכן זהו רק חיוב על הלוקח מצד הנהגה טובה. משא"כ לדעת הרמב"ם שכינות הבר מצרא היא ענין פנימי ולכן נשתנה מהות השדה ויש להבר מצרא קצת קנין בהשדה, ולכן יש דינא דבר מצרא על הקרקע ועל הבר מצרא עצמו כנ"ל.

ועפ"ז מבאר כ"ק אדמו"ר גם הדין דתוס' שבת ויו"ט דיש לבארו בב' אופנים ע"פ הנ"ל בגדר שכינות: א. דזמן תוס' שבת ויו"ט כיון שהוא בשכינות לזמן דשבת ויו"ט הרי השכינות פועל על הזמן דתוס' שבת ויו"ט באופן חיצוני (ולא שנעשה קדוש בקדושת שבת), ולכן חל על האדם חיוב ההכנה לשבת. ב. דגדר השכינות דזמן תוס' שבת ויו"ט להזמן דעצם שבת ויו"ט פועל שינוי במהות הזמן דתוס' שבת ויו"ט ומקבל ונעשה קדוש מעצם קדושת שבת ויו"ט. ולכן להאופן הא' רק אסור על האדם לעשות מלאכה אבל אינו יכול לקדש ולקיים מצות סעודת שבת בהזמן דתוס' שבת ויו"ט, משא"כ לאופן הב' יכול לקדש ולאכול סעודת שבת אז (ועי' ג"כ לקו"ש חלק כח ע' 18, חלק לג ע' 11, וחלק לח ע' 2) וע"ש עוד שמבאר עפ"ז מחלוקתם של רש"י והרמב"ם בסיום מס' סוכה בהקנס שקנסו משמרת בילגה, ע"ש באורך.

ד. והנה ע"פ ביאור הנ"ל בשיטת רש"י נראה דאפשר לבאר שיטת רש"י (ומחלוקתו) במס' פסחים דף כה, ב, דהנה בגמ' שם איתא: איתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ, אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה וכו', איכא דאמרי כו' כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין ואליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי אליבא דר"י דאמר לא שנא מתכוין ול"ש שאין מתכוין אפשר אסור, אביי כר"י, ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר ר"י שאין מתכוין כמתכוין לחומרא אבל אין מתכוין כמתכוין לקולא לא. אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהי' יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו, והא הכא דלא אפשר ומיכוין ושרי, ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשוי, ע"ש בגמ'.

וברש"י שם (דף כו, א) ההיכל גובהו מאה אמה וצילו הולך למרחוק מאוד ברוחב שלפני הר הבית, ומתוך שרוחב גדול הי' ומחזיק בני אדם הרבה הי' דורש שם מפני החמה שאין לך בית המדרש מחזיקן, ע"ש.

ובחידושי רבינו דוד כתב על דברי רש"י אלו "ואין זה נכון שאע"פ שמפני הדרשה הי' בא לשם ולא על מנת ליהנות מן הצל, דמכיון שהי' נותן דעתו לדרוש בצל ההיכל מפני החמה אין זה בכלל היתר, שאין הנותן דעתו ליהנות בכלל הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כלל, אלא כשהוא עושה דרכו וההנאה באה לו מאלי', אלא שהוא רוצה בהנאה ומתכוין לה, ואף כאן נאמר שצריך הי' הרב לדרוש שם במקום רחב שיהא מחזיק את כולן, ומאליו היה צל ההיכל מהנה אותם שהי' מציל אותם מן החמה, והם היו רוצים בכך ומתכונים לדבר, אבל שנאמר שהיו באים לשם מפני החמה זה אינו בדין", עכ"ל.

והיינו דלרבינו דוד "קא מכוין" פירושו שחביב לו ההנאה, וכמ"ש לעיל מזה "מכיון שהריח ערב לו והוא מתכוין להנות ממנו", אמנם לרש"י קא מכוין פירושו דמכוין ממש להדבר ולא רק דחביב ההנאה. ולכאורה צ"ב בשיטת רש"י דלמה באמת יהיה מותר הרי מכוין ממש להנות מהאיסור, ואין זה הנאה הבאה לו בע"כ, וכקושית רבינו דוד הנ"ל.

גם צ"ע בגופא דהגמ' דמאיזה טעם נימא דהיכא דלא אפשר וקא מכוין מותר אליבא דאביי, ובפרט לפי מ"ש בתוס' שם בד"ה לא אפשר, דאיירי דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול וזה כבר נקרא לא אפשר, דמהיכא תיתי נתיר לעבור על איסור תורה מחמת טירחא כיון דמיירי דמכוין, וכמו שהקשו בפנ"י ובשפ"א ע"ש.

ה. והנה הרבה ראשונים פירשו דהסוגיא כאן איירי בהנאת ריח של עבודה זרה (עיין פ' רש"י כאן, חידושי הר"ן, רבינו דוד, תלמידי הרשב"א, נמוק"י, מהר"ם חלאווה, ועיין ברא"ש כאן ובתוס' הרא"ש, ועוד). ובפנ"י בשמעתין הכריח כן משום דפשטא דלישנא "הנאה הבאה לו לאדם" משמע דהנאה זה באה לו ממילא בלי שום מעשה בגופו והא לא משכחת אלא בכגון קול מראה וריח, ומכיון דמסקינן דקול ומראה אין בהם מעילה א"כ לא משכחת להך מילתא דהנאה הבאה מאיליו אלא בריח לחוד, ודווקא בריח של ע"ז, ע"ש באורך.

אבל בתוס' (וכן הוא בתוס' הר"ש שאנץ) בד"ה לא אפשר ובדף כו, א בד"ה ותסברא כתבו דמחלוקתם של אביי ורבא איירי בגרירה דכלים. ולכאורה צ"ע דהרי הפנ"י הכריח מלשון הגמ' "הבאה לו לאדם" דאיירי דהנאה באה לו בלי מעשה ובגרירה הרי יש מעשה האדם - פעולת הגרירה.

אמנם בתוס' רי"ד כתב "כגון בגרירת מיטה וספסל כיון דלא אפשר בהגבהה אלא בגרירה, א"כ כל כוונתו אינה גורר אלא כדי לישב עליהן, ואע"פ שמתכוין לעשות חריץ, כיצד הוא מתכוין שהוא שמח בו וצריך לאותו חריץ, אפ"ה מותר כיון שעיקר גרירתן אינה אלא כדי לישב בהן, הנאת החריץ בע"כ ומאליו היא באה והילכך היא מותרת", ע"כ לשונו, הרי דהתוס' רי"ד מבאר דגם בגרירת מיטה וספסל אפשר לקרוא להנאת החריץ הנאה הבאה לו לאדם.

ולכאורה צ"ע בדברי התוס רי"ד, דבשלמא לפי שיטת הפנ"י דההנאה בא מדבר אחר לגמרי שאינו קשור באופן ישיר לפעולתו מובן שפיר, דמכיון שפעולתו (היינו ההליכה בדרך זו) הוא באופן דלא אפשר הר"ז מותר, דהרי ההנאה מריח ע"ז לא בא מפעולת ההליכה אלא מתקרובת ע"ז, אבל לפי פי' התוס' רי"ד דאיירי בגרירת ספסל, הרי גם ההנאה (מהחריץ) בא באופן ישר מפעולת גרירת הספסל, דאע"פ דכוונתו בגרירת בספסל הוא בכדי לישב עליו ולא לעשות חריץ, מ"מ הרי ההנאה מעשית החריץ הוא מאותו פעולה עצמה, וא"כ מהו ההסבר בההיתר דלא אפשר באופן כזה.

ו. והביאור בכ"ז י"ל בהקדים דברי כ"ק אדמו"ר ב'תשובות וביאורים' סי' ד' שהקשה שם דלכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם, דהנה בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד כתב וז"ל: וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הר"ז מחלל את השם וכו' ועבר מצות ל"ת שהיא חילול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואצ"ל שאין ממיתין אותו בי"ד ואפי' הרג באונס, עכ"ל. ובה"ו שם כתב וז"ל: וכענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעכו"ם גילוי עריות ושפיכות דמים שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהם, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד עונש הראוי לו, עכ"ל, דלכאורה ב' ההלכות סותרים זל"ז.

ומבאר כ"ק אדמו"ר וז"ל הק': ואחד הטעמים דבפועל ע"י אונס לא מיקרי מעשה משא"כ בחולי מסוכן בשעת מעשה עושה ברצון, עכ"ל. ומציין שם ג"כ לדברי כ"ק אדמו"ר הצ"צ במס' כתובות דף כו שכתב סברה זו וז"ל שם: ונלע"ד דעת רש"י ותוס' דאונס שבישראל שרי זהו כשנאנסה על הבעילה, משא"כ הכא שאינו אונסה על הבעילה כ"א שמפקירים אותה מטעם אחר לפי שנידונית למות והיא מעצמה מיתרצת לתשמיש כדי להציל עצמה, אין זה נקרא אונס לגבי הבעילה כיון שהתשמיש אינו באונס כלל כ"א ברצון, עכ"ל הצ"צ.

והיינו דהחילוק בין אונס ורפואה הוא דבאונס מכיון דאנסו על הדבר עצמו (לעבור על אחד מג' עבירות הנ"ל) ועבר, לא יענש ע"ז מכיון דלא הוי כלל רצונו, דהרי האונס הוא מעשה העבירה עצמו, משא"כ ברפואה הרי האונס הוא בזה שהוא חולה, אבל אינו נאנס על לקיחת הרפואה עצמו, שהרי כעת רצונו הוא לקחת הרפואה, ולכן מענישין אותו ע"ז אם עבר (ועי' בשיחת קודש תשי"א חג הפורים ס"ג שמבאר כן).

ובמילים אחרות דמעשה הנעשה ע"י אונס אין לייחס המעשה לאדם העושה המעשה מכיון שנעשה באונס (ועי' שו"ת חמדת שלמה חלק או"ח סי' לח). אמנם חילוק יש במה הוה האונס, דאם האונס הוא בעצם מעשה האיסור אזי באמת אין לייחס המעשה לאדם העושה המעשה, אבל אם האונס אינו בעצם מעשה האיסור כ"א בדבר שגורם לו לעשות מעשה האיסור, אבל עצם המעשה כבר עושה ברצונו, אז כן מייחסים את המעשה לאדם העושה המעשה אע"פ שהגורם למעשה זה הוא אונס.

ז. ועפ"ז נראה דאפשר לבאר גם בלא אפשר וקא מיכוין דמותר לאביי, דהנה בקובץ שיעורים (פסחים אות קלז) מבאר "דהנאה הבאה מאלי' מותרת ואין האיסור אלא שלא יעשה האדם מעשה ליהנות ובזה נחלקו ר"י ור"ש, דר"ש ס"ל דהכל תלוי בכוונה, דאם מתכוין ליהנות נחשבת המעשה על האדם, ובאינו מתכוין נחשב שנעשה המעשה מאלי', ור"י ס"ל שתלוי באפשר ולא אפשר" עכ"ל, והיינו דהא דאסרה התורה איסורים באיסורי הנאה, פירושו שאסרה התורה הנאת ההשתמשות בדבר האסור לצרכו, אבל הנאה עצמה בלי השתמשות הדבר, שאז ההנאה חלוק ונפרד מגוף הדבר הנאסר, אין על הנאה זו שום איסור, וזהו סברת אביי דהיכא דלא אפשר, היינו היכא שלא עשה מעשה מכוונת ליהנות מהאיסור ומה שהולך בדרך זו הוא משום דלא אפשר לו ללכת בדרך אחרת (ואפי' אם זה רק טורח גדול לילך בדרך אחרת כפי' התוס'), א"כ אע"פ שהנאה באה לו ממילא כשהוא עובר בדרך זו ומכוין אלי' ג"כ, אין לייחס המעשה לאדם העושה המעשה ולכן לא נחשב שמשתמש בחפץ האסור בהנאה, ונחשב כאילו ההנאה באה לו בלי שום מעשה, והנאה כזו אין עליו שום איסור.

ויש להביא סמוכין לזה ממ"ש בחידושי הרא"ה במס' ע"ז דף כט, ב שהקשה שם לאביי דס"ל דלא אפשר ומכוין מותר הא קיי"ל דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ומתרץ דהכא שאני דכיון דלא אפשר לא חשיב נהנה, ע"ש. ולכאורה צ"ע דמהו השייכות בין "לא אפשר" שעי"ז "לא חשיב נהנה".

אמנם ע"פ הנ"ל מובן שפיר דמכיון דאונס פועל שאין המעשה מתייחסת לעושה המעשה והוה כאילו נעשה הדבר מאליו, כן הוא גם ב"לא אפשר" (ללכת בדרך אחרת) דחשיב ההנאה (מהריח של ע"ז) הנאה שבא לו בע"כ והוי כאונס וממילא אין המעשה מתייחסת אליו, "ולכן לא חשיב נהנה" היינו דאין כאן מעשה הנאה אלא הנאה בלי מעשה דאין בזה שום איסור (שוב ראיתי שהאריך בזה בכתבי ר' אייזיק להגאון ר' אייזיק שוויי ז"ל בחידושיו על מסכת פסחים ומציין שם גם לבית האוצר כלל כד שכתב ג"כ סברא זו, ועיין שם עוד שמאריך בענין זה מאד).

ומובן עפ"ז גם שיטת רש"י במעשה דריב"ז, דמכיון שעיקר הטעם שדרש שם ריב"ז היה משום שלא הי' מקום אחר גדול שמחזיק כ"כ הרבה אנשים, א"כ אע"פ שעכשיו מיתכון ג"כ ליהנות מהצל, מ"מ אין לייחס המעשה לההנאה, דהרי המעשה לא היה בשביל הנאה זו, והוי כנהנה בלי מעשה דאין בה שום איסור (וע' ג"כ בתוס' רי"ד בא"ד שם שכתב כן ע"ש), ומתורץ הקושיות שבאות ד'.

ומבואר עפ"ז ג"כ דברי התוס' רי"ד הנ"ל באות ה, דאע"פ שבגרירת הספסל הרי החריץ בא מאותו מעשה עצמו של הגרירה, אעפ"כ מכיון שסו"ס לא הי' סיבת הגרירה משום החריץ, אלא משום שרוצה ליישב על הספסל, א"כ אין לייחס מעשה הגרירה להנאת החריץ והוי כאילו הנאת החריץ באה לו בלי מעשה שאין עליו שום איסור (ועי' ג"כ בשערי יצחק פסחים סי' מ).

ח. וי"ל דרש"י הולך בזה לשיטתו בגדר שכינות הנ"ל, דהנה אם נימא דגדר שכינות הוא פעולה פנימית המשנה את מהותו של השכן, וע"ד מה שהזמן של תוס' שבת ויו"ט נעשה כמו עצם קדושת השבת ויו"ט, הי' מקום לומר (בהסיפור של ריב"ז) דמכיון שסו"ס מכוון באותו מעשה גם ליהנות מהצל (ולא רק שחביב לו ההנאה כמו שפירש רבינו דוד) אע"פ שעיקר כוונתו הוא לידרוש שם מחמת גודל המקום, מ"מ פועל כוונת גודל המקום על כוונת הנאת הצל, וכמו דלגבי כוונת גודל המקום מתייחס המעשה לעושה הפעולה (אלא שבזה אין שום איסור) הרי מצד השכינות דשני הכוונות (שמכוונם יחד באותו פעולה - ההליכה למקום זה), ה"ה משנה את מהותו של השכן ופועל כוונה זו על הכוונה להצל, דאע"ג דאין זה עיקר כוונתו, מ"מ נעשה זה כמו עיקר הכוונה ושפיר מתייחס המעשה לאדם העושה המעשה, והי' הדין צ"ל דאסור להנות מן הצל. וי"ל דזהו שיטת רבינו דוד ולכן פי' דלא היה שום כוונה ליהנות מן הצל אלא שחביב לו הנאת הצל.

אמנם רש"י לשיטתו דס"ל דגדר השכינות הוא ענין חיצוני לגמרי וא"כ אין שום קשר בין עיקר כוונתו לדרוש שם מחמת גודל המקום לכוונתו (שבדרך אגב) מחמת הצל, וא"כ אע"ג שמחמת כוונתו לגודל המקום מתייחס המעשה להאדם העושה, מ"מ לגבי הנאת הצל לא מתייחס המעשה לאדם העושה המעשה, והוי כהנאה בלי שום מעשה ומותר, ושפיר פי' רש"י לשיטתו דמכוין ג"כ להנאת הצל אלא דמכיון דעיקר הטעם שהלך לשם הי' מחמת גודל המקום לכן לא נחשב כעושה מעשה להנאת הצל ומותר.