בלקוטי שיחות ח"א (ע' 6–125) דן בגמ' ב"ק (כב, א) ובנמוקי יוסף שם, דאמר ר' יוחנן, "אשו משום חציו", והיינו ברגע שמדליק אש כבר אז מתחייב על כל ההזיקות שיהיו לאחר מכן. דלכאורה, הרי בשעת הנזק הריהו "אנוס", וא"כ איך מחייבים אותו? אלא שהחיוב הוא על הצתת האש (שהיתה ברצון), משום שכבר אז בוצע כל הנזק, ונחשבת כל תוצאת השריפה כאילו נעשתה בשעת ההדלקה.

והנה לגבי התענית של תשעה באב אומר ר' יוחנן (תענית כט, א), שהוא היה מתקן את התענית ביום העשירי באב, כיון שבתשעה באב עדיין היה קיים רובו של ביהמ"ק, ועיקר החורבן היה בעשירי באב.

ושואלים: לפי הכלל האמור, שבשעת הצתת האש כבר נעשה כל הנזק, א"כ, מאחר שהתחלת השריפה היתה בתשעה באב, ע"כ לר' יוחנן לשיטתי' הרי נעשה כבר כל הענין (של החורבן) בתשעה באב (ולא בעשירי באב)?

אך ההסברה בזה הוא, שכלל הנ"ל שייך רק לגבי בשר ודם ולא בנוגע להקב"ה, וטעם החילוק הוא: שאש שהוא משום "חציו", הרי ברגע שהחץ יוצא מידו שוב אין לו כל שליטה עליו, ולכן בשעת זריקת החץ או הצתת האש כבר נעשה כל הנזק, משא"כ לגבי הקב"ה שלגביו גם אש וחיצים מעולם לא יוצאים מידו (רש"י דברים לב, מא), והוא תמיד בעה"ב עליהם, הרי שלגביו לא נחשב שבוצע הדבר מקודם, מפני שהוא יכול תמיד לעצור בעדה ולקחת בחזרה.

לפיכך, אמר ר' יוחנן שהיו צריכים לקבוע את התענית בעשירי באב, הגם ש"באש הצתה" בתשעה באב, מ"מ כיון שהוא יכול תמיד לעצור בעדה, א"כ לא נעשה עדיין עיקר החורבן בתשעה באב, עכ"ד כ"ק אדמו"ר זי"ע.

והנה בס' "עמוד האמת" (ע' סז) דן בזה גם הרה"ק רבי מנחם מענדל מקאצק זצ"ל, ומתרץ: "שיטתו של רבי יוחנן היא רק אימת שדנים על עושה הפעולה, אז נחשב כאילו עשה הכל מתחלתו, אבל לגבי הנפעל אינו כן. לכן, אף לפי שיטתו נחשב שההיכל נשרף בעשירי ולא בתשיעי. ראיה לכך, ממס' זבחים (פט, ב), איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות יחזיר, ולא אמרינן גם במועט דהוי כאילו נשרף הכל". עכ"ל.

ב. ונראה לתרץ באופן אחר, ע"פ מ"ש החיד"א זצ"ל ב"מדבר קדמות" (מערכת מ, אות מג): "מקדש שחרב, כתב בספר עמודיה שבעה ריש ע' ג' סי' י"ד משם ס' היכלות, שלפי האמת לא נחרב המקדש, אלא שלח הקב"ה מלאכים והביאו לבנים ועפר ומשרפות סיד ממקום אחר להשביע עינו של אותו רשע להחריב המקדש, והמקדש עצמו נבלע בארץ.

והרמ"ע זצ"ל כתב במאמר חקור דין חלק א פכ"ו, שהמקדש נגנז כי נסתלקו אבני קדש בנס להתנוסס במקום שאין היד שולטת, והבית הזה יהי' עליון כמשמעו, והאריך בזה ע"ש. ודברי הזהר פ' פקודי דף ר"מ הם על אבנין דיסודי ציון וירושלים ויסודי ביתא, אלא דכתב שם הרמ"ע "דק"ו למקדש עצמו" עכ"ל. – ועי' בלקו"ש חט"ז (ע' 468 הערה 18) שמביאו: "שלפי האמת המקדש נבלע בארץ, נגנז עיי"ש" עכ"ל.

ועי' ב"מגלה עמוקות" פ' דברים ד"ה איתא בכנפי יונה שכתב: "והבית הזה יהיה עליון ממש שהוגבה למעלה ומעולם לא נגע בה יד ולא חלו גוים בהם וכו' שלא נגע בה יד גוים רק שנסתלק למעלה וכו'". עכ"ל.

ולפי"ז י"ל, דכיון שלפי האמת למעשה לא נחרב המקדש האמיתי (שנגנז ונבלע בארץ), א"כ מעיקרא אין כאן הנזק שרוצים לייחס לשעת ההדלקה, וממילא מובן למה ר' יוחנן לא רצה לקבוע את הצום בתשיעי.

ברם עפי"ז צ"ל לאידך גיסא: אם לא נחרב המקדש האמיתי כלל, א"כ למה רצה ר' יוחנן בכלל לקבוע את הצום בעשירי, והרי בעצם לא קרה חורבן אמיתי?

ונראה לבאר עפי"מ דאיתא בגמ' תענית (ה, ב), דאמר ר' יוחנן, "יעקב אבינו לא מת [אלא חי הוא לעולם – רש"י שם. ובתוס' שם (ד"ה יעקב): וכן משמע דכתיב (בראשית מט, לג) ויגוע ולא כתיב וימת כדמפרש בסוטה (יג, א) גבי מעשה דחושים. ועד"ז הוא ברש"י עה"ת שם "ויגוע ויאסף, ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת"].

"א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? א"ל מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" עכ"ל.

והנה בלקו"ש ויחי תנש"א [וכ"ה ב"ספר ג' תמוז תשנ"ד" (ע' רלא ואילך) ו"התקשרות" גליון א] מבאר בזה: "יש מפרשים (חדא"ג מהרש"א תענית שם. וראה רשב"א לע"י שם). שלפי ביאורו שמקורו מקרא ד"אל תירא גו'" ודורש "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", הרי הוא מבאר כוונתו בדבריו הראשונים, שזה שיעקב אבינו לא מת אין הכוונה לחיי הגוף, שבזה היתה מיתה, אלא בנפש קאמר.

אבל (נוסף ע"ז שלפ"ז אינו מובן מהו החידוש שדוקא ביעקב נאמר בו שלא מת, הרי חיי הנפש של כל הצדיקים הם חיים נצחיים): בפרש"י בגמ' שם כ' "מקרא אני דורש, והאי דחנטו חנטייא סבורים היו שמת", וכ"כ לאח"ז (ד"ה אף הוא בחיים) "ודחנטו חנטייא נדמה להם שמת אבל חי הי'", ומזה מוכח שס"ל לרש"י שכוונת הגמ' "יעקב אבינו לא מת", היא שגופו לא מת, וכפשטות לשונו "לא מת, אלא חי הוא לעולם". [וראה לקו"ש ח"ד ע' 1260 ואילך. חכ"ו ע' 7 ואילך, ונדפס ב"ג' תמוז תשנ"ד", ע' רמא ואילך].

...כוונת ר' יוחנן ב"יעקב לא מת" אינה למציאותו של יעקב כפי שנראית למצרים, אלא לאמיתית מציאותו (גם כל חיי הגוף שלו), שזוהי מציאותו כפי שהיא בתורה, שמצד זה דוקא אינו מוגדר בגדרי טבע הבריאה, "חי הי'". וזהו שאומר "מקרא אני דורש כו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", דזה ש"אף הוא בחיים" אינו ענין שנראה לעיני בשר (למצרים), אלא זקוקים ל"מקרא (ובזה גופא אני דורש").

"ועפ"ז מובן שאין סתירה בין הענינים ("לאמת", ולאידך מסופר בתורה ד"ספדו ספדנייא כו'"), כי זה ש"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" הוא לפי ש"נדמה להם שמת", היינו כלפי המצריים, דלפי מה שראו – שלגבם ה"ז ענין אמיתי (ע"פ תורה) – עשו פעולות אלו בגופו של יעקב, כי גם פעולות התומ"צ כפי שהוא בעניני העולם הוא ענין אמיתי מצד גדר התורה. [וע"ש בהערה 44].

"ונמצא, שע"פ תורה תרווייהו איתנהו בי': מצד עצמם אין בני ישראל ומציאות התורה מוגדרים בטבע הבריאה, אבל לאידך רצה הקב"ה שפעולת קיום התומ"צ למטה תהי' בטבע העולם דוקא". עכל"ק.

ולפי"ז יבואר היטב למה רצה ר' יוחנן בכלל לקבוע את הצום בעשירי באב הגם שבעצם לא היה חורבן אמיתי (כיון שנגנז ונבלע בארץ); כיון ש"שלח הקב"ה מלאכים והביאו לבנים ועפר ומשרפות סיד ממקום אחר להשביע עינו של אותו רשע להחריב המקדש" – לפי מה שראו – לגבם ה"ז ענין אמיתי (ע"פ תורה) שנחרב המקדש, ע"כ חייבים בתענית וכל דיני האבלות – וכמו כלפי המצרים "נדמה להם ש(יעקב) מת" – ה"ז שלגבם הוא ענין אמיתי (ע"פ תורה) – וע"כ עשו פעולות אלו בגופו של יעקב, כי גם פעולות התומ"צ כפי שהוא בעניני העולם הוא ענין אמיתי מצד גדר התורה.

ברם אפילו לדעת ר' יוחנן ש"אשו משום חציו" בנדו"ד לא נחשבת תוצאת השריפה כאילו נעשתה בשעת ההדלקה – בתשעה באב, כי בעצם לא נשרף כלל הביהמ"ק האמיתי, ומה שמחייב אליבא דר' יוחנן תענית היינו מצד "להשביע עינו של אותו רשע להחריב המקדש" – וזה אמנם קרה בעשירי באב (ולא בתשיעי). ור' יוחנן בזה לשיטתי' שאומר ד"יעקב אבינו לא מת", ואין סתירה למה שמסופר בתורה ד"ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא" שהוא מפני ש"נדמה להם שמת", היינו כלפי המצריים – שלגבם ה"ז ענין אמיתי ע"פ תורה, וא"ש ולק"מ.

ולפי"ז נראה לומר בגמ' קידושין (לא, ב), ברש"י ד"ה איסתייעא מילתא שכתב: "וי"מ שמקרא זה לבדו דרש: מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך וגו' (תהלים עט, א), קינה לאסף מיבעי ליה? ודרש כך, שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד, וכן הוא אומר "כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון" (איכה ד, יא) עכ"ל.

ובתוס' שם ד"ה איסתייעא מביאים דברי רש"י וכתבו: "אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שערי' משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר, והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב, ובידה כלי של זהב, ונפל אותו כלי שם, התחילה הראשונה לשורר ואמרה עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב, ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו, כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו שטבעו בארץ שערי' אמרו שירה, אמרו, מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו, לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח". עכ"ל. ועי' בחידושי הריטב"א שם.

והנה בחד"א מהרש"א כתב ע"ז: אסתייעא מלתא ודרש אבימי מזמור לאסף כו'. לפי' התוס' ניחא "משום דקיים אבימי מצות כבוד אב זכה להך דרשא שדרש שאמר אסף מזמור משום כבוד בית אבותיו הבלועים שיעלו עם השערים בב"י". עכ"ל. וכ"כ בחידושי מהר"י ביב"ב שם.

ברם לפי"מ שהביא החיד"א מהרמ"ע מפאנו (ובלקו"ש הנ"ל), שלפי האמת המקדש עצמו נבלע בארץ, נגנז וכו', ניחא משום דקיים אבימי מצות כבוד אב זכה להך דרשא שדרש שאמר אסף מזמור משום כבוד בית אבותיו הבלועים, שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים, שלפי האמת לא נחרב המקדש, אלא שלח הקב"ה מלאכים והביאו לבנים ועפר ומשרפות סיד ממקום אחר להשביע עינו של אותו רשע להחריב המקדש, והמקדש עצמו נבלע בארץ, כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו שהמקדש עצמו נבלע בארץ אמרו שירה, אמרו, מי שיוציא את ביהמ"ק יוציא גם אותנו – וזה מתאים לא רק עם הדרש על טבעו בארץ שעריה, אלא גם עם הדרש שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים. וגם עדיפא השירה שיוציאו את הביהמ"ק מאשר רק את השערים בלבד, כמובן.