רחיצת פניו ורגליו אליבא דהרמב"ם

בלקו"ש חל"א ע' 184 ואילך מבאר הרבי את הגדרות השונות בדין נט"י שחרית בין הרמב"ם לאדה"ז, ומכיון שעקב עיוני בנושא התעורר אצלי כמה הערות בדבריו הק' אני מפרסמם, ואולי אחד ויחיד יצא נשכר מזה.

נושא הדיון שם הוא דברי הרמב"ם בהל' תפלה פ"ד ה"ג שלשחרית "רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל"; משא"כ בשאר תפילות שרק רוחץ ידיו. והראב"ד חולק בזה. וצ"ב שיטת הרמב"ם יעו"ש. והרבי מביא בשם ה'ושב הכהן' שמסביר שהרמב"ם סובר בטעם נט"י הוא כדברי הרשב"א לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה …ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור" ועפי"ז מבאר שלכן להרמב"ם יש חיוב לרחוץ גם את רגליו, כמו אצל כהנים בכיור, ולכן החיוב לרחוץ רגליו הוא רק בבוקר, ככהן שאינו מקדש ידיו רק פעם אחת עכתו"ד. ובהער' 22 מביא שכמו כן הסבירו את שיטת הרמב"ם בספר המנוחה וש"ך עה"ת פרשת תשא שמות ל, יח ,ופר"ח סי' צ"ב ועוד.

ולכאורה תמוהה מאד גישה זו כי כמבואר בסי' ד' (ראה בארוכה בדברינו 'נט"י בשו"ע רבינו') הרי ברור שלפי שיטת הרשב"א שהטעם מפני התקדשות בכיור אין חובת נטילת ידים בברכה בשאר תפילות ורק בבוקר חיובה בברכה (עיין נושאי כלי השו"ע) ואילו להרמב"ם אין הבדל בין שחרית למנחה וערבית? ולכאורה שיטת הרמב"ם מתאימה לשיטת הרא"ש (סוף ברכות)הסובר שכל הנטילה אינה אלא מפני התפילה ולכן אכן סובר שבכל התפילות יש ליטול ברכה? ואולי זה יבואר עם ביאור השיחה כדלהלן.

ובעצם ההסבר והחילוק לא מובן. הוש"ה מסביר שמכיון שבכיור לא רחצו רק פעם אחת, לכן סובר הרמב"ם שאין לרחוץ הרגלים רק בבוקר כמו בכיור, אך אם כן למה הידים כן רוחצים, מה בין הידים והרגלים? הלא שניהם גדר אחד להם?

עוד צ"ע על ה'ושב הכהן', שכותב שלפ"ז שגדר נטילה אצל הרמב"ם הוא מדין כיור - אין לגרוס ברמב"ם "רוחץ פניו ורגליו", כי פניו בכיור מאן דכר שמיה, הלא דין כיור הוא רק בידיו ורגליו, ולכאורה הרי ברור ברמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ד "כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, כשרוחץ פניו מברך ברוך. . .המעביר חבלי.." הרי שיש דין רחיצת פנים?

טעם למה אין נוהגים לרחוץ רגלים האידנא

ב) בהערה 27 מביא המבואר בס' המנוחה ושו"ת נודע ביהודא מה"ת סק"מ מבן המחבר המבארים הסיבה שלא נהגו עתה ברחיצת רגלים "לפי שבימינו אין הולכים ברגלים מגולות". ויש לציין, הן ממקור יותר קדמון בין הראשונים והן מבין האחרונים, לסברא זו.

מבין הראשונים יש לציין לדברי המאירי בספרו 'בית יד' (נספח לבית הבחי' ברכות, מהד' מכון התלמוד הישראלי ע' 218) "מגדולי המחברים (שהכוונה כידוע להרמב"ם) כתבו שאע"פ שכל תפילות היום דיין בנטילת ידים, תפילת שחרית מיהא צריך לרחוץ בה פניו ידיו ורגליו וכן התבאר במסכתא שבת פרק ד' והוא שאמרו שם: רוחץ פניו ידיו ורגליו בכל יום.. וכן נראה לי שלא נאמרה רחיצה ברגלים אלא בזמנם ולפי מנהגם שהיו הולכים יחפים ולכלוך בין האצבעות אבל בזמן הזה לרוב בני אדם אינו צריך"

ומבין האחרונים יש לציין להפמ"ג סי' ד סק"א (א"א) "ור"מ פ"ד מהל' תפילה ה"ג דרוחץ נמי רגליו מ"מ לא נוהגין עכשיו כן לרחוץ רגליו שחרית . . .ויש לחלק בין הולך יחף בבא בתרא נז,ב, מה שאין כן עכשיו הולכין במנעלים אין צריך לרחוץ רגליו נ"ל".

בין טהרה לקדושה

ג) באות ג שם מבאר הרבי שבקידוש ידים ורגלים יש שני ענינים א) גדר של טהרה ב) גדר של קדושה. ומצד גדר של טהרה יש דין אחד אחד לידים ורגלים כי אין טהרה לחצאין; אך מצד גדר של קדושה יש דין קדושה לידים באופן מיוחד וכלשון הרבי: "שבהן נעשות בפועל עבודת המקדש", וגדר של רגלים הוא "רק כעין עזר - צ"ל עמידה על הריצפה וכו'". וצ"ב לאנשים כערכי מה הגדר, שקדושה היא מיוחדת לידיים, ואילו טהרה לשתיהן, מה ההבדל ביניהן?

ובפשטות י"ל, שטהרה גדרה להיטהר מדבר טמא וממילא באם יש דבר טמא לידים ורגלים, שבגלל זה אסור לעבוד הרי אין הבדל בין הידים ורגלים, שתיהן טמאים באותה מדה; אולם קדושה אינה התקדשות מטומאה מסויימת, אלא הכנה לקדושה גדולה יותר, כמו לדוגמה הכהן גדול ביום הכיפורים שטבל את עצמו כמה פעמים ביום, שאינו מחמת טיהור מחשש טומאה וכיו"ב, אלא התקדשות יתירה, וממילא הרי לכל סוג עבודה דרוש קדושה מיוחדת. לפיכך מובן שיש כמו"כ להבדיל בין האיברים באיזה סוג קדושה מדובר. ובכן הידים העוסקים בפועל בהקרבת הקרבנות דורשים קדושה יתירה מאשר הרגליים שאינם אלא בשביל קדושת המקדש.

נטילת ידים שחרית לפי הרמב"ם מצד טהרה

ד) באות ד' מבאר שלפי הרמב"ם רחיצת ידים בזמן הזה הוא מדין טהרה שבקידוש ידים ורגלים שלכן צריכים נטילת ידים ורגלים. ואילו לאדה"ז דין נטילה הוא גדר של קדושה ובקידוש שבחוץ למקדש זקוקים רק לקידוש ידים. ועוד מבאר שדין טהרה בנטילה נאמר רק על הכנה לעבודה מסויימת, (והרמב"ם סובר שהשוואה לכהן הוא בגלל שתפילת כנגד קרבנות תיקנום) ברם דין קדושה הוא על כללות היום על היותו עובד ה' תמיד וכך היא שיטת אדה"ז יעו"ש בארוכה.

לפי הסבר זה ברמב"ם אפשר להסביר מה ששאלתי בהערה הראשונה שאלה הא', שלכאורה כיצד ניתן לומר ששיטת הרמב"ם כשיטת הרשב"א, שנט"י שחרית הוא מדין הכיור, הלא אם זה מדין הכיור למה מחייב הרמב"ם ליטול ידים בכל התפילות שחיובה הוא מצד נקיות כפיים כברא"ש, הלא לכן הרשב"א מסביר שחייבים ליטול רק פעם אחת בבוקר כי אינו סובר שדין נקיות מחייב מים? כי בעצם הרמב"ם סובר שדין נטילת ידים הוא מדין ארחץ נקיון כברא"ש, וכל הקשר לכיור הרי, כפי שהוסבר בשיחה, הוא רק מדין טהרה. וא"כ כן יש לומר שהרא"ש אכן סובר שנקיות קשור בדין כיור מצד גדר הטהרה שבו. (ויעויין בלבוש ריש סימן ד' (המצויין בהע' 42) שמשמע שם שלומד גם ברא"ש שזה מדין קדושת בכיור וצ"ע.)

השוואה לדברי הרא"ה בתורת הבית

ויש להעיר מדברי הרא"ה בבדק הבית (תוה"ב ש"ה ע' 145): "וכן כל זמן שהוא צריך לכך כגון ק"ש ותפילה דהא תיקון מיא וצריך לילך בשבילן עד ארבעת מילין וכל היכא דתיקון מיא כעין סעודה תיקון ועיקר נטילת ידים נמי מקידוש ידים ורגלים גמרינן לה ובעבודה הוא דכתיבא ותפילה במקומה וראיה לדבר נטילת ידים שחרית דכל היכא דליכא מיא סגי בל מידי דמנקי כדכתיב ארחץ בנקיון כפי"

הרי מדבריו הבהירים אנו למדים כמה דברים:

1) שהוא סובר כהרמב"ם (וכהרא"ש) שבכל התפילות יש ליטול ידים מעיקר הדין במים וכנראה יש לברך על כך.

2) שלמדים נטילת ידים לבוקר ולתפילה מקידוש ידים ורגלים בכיור כהרשב"א, וכפי ביאור מ'והשב הכהן' גם להרמב"ם יציבא מילתא.

3) הסיבה שדרוש רחיצת הידים זה בגלל "ותפילה במקומה", דהיינו כמו שביאר בשיחה בשיטת הרמב"ם, מצד גדר שתפילה כנגד קרבנות תיקנום, בניגוד לשיטת אדה"ז (והרשב"א מקורו) שזה בגלל כללות עבודה.

4) סובר שדין זה של ארחץ בנקיון כפי הנלמד עבור תפילה משתלב הוא עם היסוד שלמדים דין נטילה מהכיור.

5) סובר (כמו הרא"ש) שכל התנאים של נט"י לא מעכבים בדיעבד רק מלכתחילה ובדיעבד שאין מים ניתן נקות בכל דבר דמנקי (והנה לכאורה נראה שזה בברכה וכשיטת הרא"ש שבכל מיד דמנקי מברכים על נקיות ידים, ולכאורה צ"ע מדברי הב"י בריש סימן ד' שמביא שיטת הרא"ה מפירושו בסוף ברכות, שסבור שמים הפסולים בנט"י סעודה פסולים בדיעבד לנט"י שחרית ולכאורה כאן משמע מפורש שאינו מעכב בדיעבד שום פסול וצ"ע ).

6) סובר שלכתחילה כל הדברים הפוסלים בסעודה פוסלים אף בסעודה בניגוד להרא"ש הסובר שלכתחילה צריכים רק מים.

7) מאידך לא ראינו שהרא"ה סובר שיש לרחוץ גם הרגלים כי לכאורה הלא למדים הדבר מגדר הטהרה שבכיור, כמבואר לעיל מהשיחה והרי מחמת גדר זה מבאר בהשיחה שם מתחייב ליטול גם הרגלים.

נמצא מכל הנ"ל שהרי לנו מקור נאמן לגישת השיחה בדברי הרמב"ם, כי כך יצא ממש בדברי הרא"ה, שאע"פ שמחד סובר שאף בכל התפילות יש ליטול ידיים עם זאת מאידך סובר שגדר נט"י הוא מצד דין כיור כדלעיל. וכן סובר שההשוואה לכיור הוא בגלל שתפילה היא כקרבן ולא כסברת הרשב"א ואדה"ז.

בין שיטת הרא"ש והרמב"ם

ה) והנה יש לומר, שלפי הביאור בהשיחה (ע"פ הושב הכהן) בשיטת הרמב"ם יוצא, שאע"פ שלכאורה שיטת הרמב"ם ורא"ש זהות בכך ששניהם צריכים נט"י בכל התפילות בכל זאת קיימים הבדלים להלכה בין שיטת הרמב"ם והרא"ש.

לפי שיטת הרא"ש שכל גדר הנטילה הוא רק מצד "ארחץ בנקיון כפי" ולא מצד כיור, הרי אין שום הידור ליטול בכלי או להקפיד על שאר דברים הפוסלים בסעודה, ורק ההידור היחיד הוא שלכתחילה יטול במים, ואם אין לו ינקה בכל דבר. אולם נראה שלפי הרמב"ם הסובר שזה מצד דין כיור, הרי מלכתחילה עכ"פ יש להקפיד על כל הדברים הפוסלים לסעודה כמו שיטת הרא"ה כדלעיל כי גדר הכיור מחייב כל הדינים של נטילת ידים. (וצ"ע היטב בפרק ו' מהלכות ברכות שמשמע משם בגם לתפילה צריכים כל הפרטים כמו לסעודה ואכ"מ לדון בזה)

עוד חילוק בין הרא"ש להרמב"ם. לפי הרא"ש (עיין שו"ע או"ח סי' ד' בב"י ובט"ז סק"ט) הרי כשאדם ישן בבתי ידים (לשון רביה"ז סי' ד' סי"ג) אין צריך ליטול ידיו בשחרית כי אין חשש שמא נגע במקום מטונף וממילא אין צורך לנקיון הידים, ברם לפי הרמב"ם שזה גם מצד גדר של כיור, הרי כשם שבכיור לינה פוסלת ידיו כך בנוגע דין נט"י שחרית שעצם הלינה פוסל לתפילה .

ויש עוד להאריך בשיחה זו כהנה וכהנה, אך רק באתי להעיר.

הערת אגב במובנו של המונח יחף בהלכה

בעת עסקי בהשיחה והעיון במקורותיה נקלע לדרכי בעזהשי"ת דברי בן של הנודע ביהודא (מהד"ת סק"מ) שהרבי הביא בהערות השיחה. והיות שהדברים נוגעים לנושא אחר שעסקתי בו לאחרונה הריני מצטט את הדברים והמבין יבין.

זה לשונו: "הרגלים תליא במנהג ונימוסי מדינות. וכמו שפסקינן בשו"ע א"ח סימן צ"א סעיף ה' לא יעמוד ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים. ולכן בזמן התלמוד ובארצות המזרח היה דרכם שלא ללבוש בתי רגלים שקורין שטרימפף ולא היה להם כי אם מנעלים ואנפילאות על רגליהם קשורים בלולאות (ועיין באלי' רבה סימן ב' דכתב על מה שכתב הרמ"א שם ולא ילך יחף דבארצות הערב דרכם לילך יחף ע"ש) והיה הרגל נראה והי' מגולה" עד כאן לשונו.

הרי דעתו בעליל שלמד אף בדברי הא"ר שבארצות ערב הלכו מנעלים קשורים בלולאות ולא שהלכו כאשר כפת רגלם נגע בקרקע!!! ויחף ענינו שהרגל הי' נראה והי' מגולה כמו סנדלים שנק' כיום סנדלים תנכיים וד"ל.