איתא באבות (פ"ו מ"ב):

"אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר והלחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחות, אל תקרי חרות אלא חרות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות". עכ"ל.

ויש לדייק טובא, למה בתחלת המשנה נאמר "שכל מי שאינו עוסק בתורה" וכו', (ולא "שאינו עוסק בתלמוד תורה"), ולהלן נאמר "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה" וכו' (ולא "שעוסק בתורה")?

עוד יש לדייק, למה נאמר "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", לכאו' תיבת "להם" מיותרת, שהרי בא לעורר את הבריות שאינם עוסקים בתורה?

והנראה בזה בהקדם מה שדן כ"ק אדמו"ר זי"ע במשנתינו בביאורים לפרקי אבות ח"ב (ע' 333 ואילך):

"השאלות במשנתנו: א. אומרו "הר חורב" ולא בסגנון הרגיל "הר סיני". ב. מי שאיננו עוסק בתורה הרי היא איננה בידו שתעלב על ידו. אדרבה: העלבון הוא של האדם שאיננו מעריך את חשיבותה. ג. הדיוק "עוסק בתורה" (ולא "לומד" וכיוצא בזה). ד. על ביטול תורה מגיע עונש חמור ביותר, [סנהדרין (צט, א): "כי דבר ה' בזה - הכרת בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא" דברים שהם חמורים וגרועים לאין ערוך מאשר הביטויים "אוי להם", "נקרא נזוף"], ומדוע אין התנא מפרט אותו. ה. לשון "נזיפה" היא הקלה מבין שלשת הלשונות: חרם, נידוי ונזיפה, ואם כן אין בלשון "נזוף" משום הדגשת חומר הענין. ו. הקשר בין שני המאמרים בסוף משנתנו ("שאין לך בן חורין", "כל מי שעוסק בתלמוד תורה") עם תחלתה ("מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף"). ז. הקשר לבעל המאמר - רבי יהושע בן לוי.

"והביאור:

"התנא מדייק "עוסק בתורה" - שלומד באופן של עסק. ובזה שני דברים:

"א. דרכו של בעל עסק שאינו מסתגר בד' אמותיו אלא קובע מקומו במקום שרבים עוברים ושבים בו ומכריז באופן של תעמולה על סחורתו ומשתדל בכל מיני דרכים למשוך את הקונים. ואף כאן: הלימוד באופן של "עסק" הוא במקום שרבים מצויים שם, תוך תעמולה והשתדלות להפיץ את התורה ברבים.

"ב. עסק הוא כינוי להשקעה הנעשית בכדי להשתכר - ולהשתכר ככל שיותר. ואזי העבודה המושקעת בזה נעשית בחיות גדולה, משא"כ בפועל שכיר שעובד בדרך הכרח. וכן בנדון דידן: כאשר יהודי מרגיש שבכל תיבה שבתורה שהוגה מתאחד הוא עם הקב"ה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ועל ידי הפצתה כובש חלק נוסף של העולם לתורה - אזי עבודתו היא בחיות גדולה, בבחינת "עסק".

"ולכן אומר התנא:

"בת קול יוצאת מהר חורב - הר סיני נקרא "חורב" על שם שבכחה של התורה ל"החריב" את חומריות העולם ולכבשה תחת שליטתה.

"אוי להם לבריות מעלבונה של תורה - היינו אדם שלומד תורה, אך מעליבה, מאחר ואינו מעריך את כחה וחשיבותה וה"ריוח" שמגיע לו על ידי "עסק" התורה.

"שכל מי שאינו עוסק בתורה - מי שלומד תורה, אך אינו "עוסק" בה ומפיצה ברבים,

"נקרא נזוף - אין לו עונש על ביטול תורה (שהרי אינו מבטל מתלמוד תורה), אלא שראוי הוא לנזיפה על זה שאינו מעריך את חשיבותה.

"שנאמר .. אשה יפה וסרת טעם - הוא אמנם "יפה" ומהודר בלימוד התורה בפועל, אך חסר לו טעם וחיות ועריבות בתורה". עכ"ל השייך לעניננו, וראה בארוכה בלקוטי שיחות ח"ד (ע' 1228 ואילך).

והנה מ"ש דהמשנה מיירי במי שלומד בפועל, אלא שאינו "עוסק" בתורה, לפי"ז קשה לכאו' לשון המשנה "אוי להם לבריות", שהרי "בריות" אינם לומדים כלל, כמ"ש רבנו הזקן בתניא פרק לב: שלכן נקראים בשם בריות בעלמא כיון שהם רחוקים מתורת ה' ועבודתו?

והנראה בזה לבאר, דע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר זי"ע מבואר דבעסק התורה יש ב' דברים:

א) שלומד בעיון להבין דבר מתוך דבר לעצמו לחדש חידושי תורה וכו', וע"י שהוגה בתורה מתאחד עם הקב"ה, כמ"ש בתניא פ"ה, עיי"ש.

ב) שעוסק בהפצת התורה ברבים לזולת - "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" וכו', וכמ"ש בתניא פרק לב, עיי"ש.

ולפי"ז נראה לומר, ד"עוסק בתלמוד תורה" היינו שלומד בעיון לעצמו - ו"עוסק בתורה" היינו שמפיץ את התורה ברבים וכו'.

ועפי"ז יבואר, דתחלת המשנה מיירי מעסק הפצת התורה לבריות וכו'. ולכן נאמר רק "שכל מי שאינו עוסק בתורה" בלבד (ולא "בתלמוד תורה").

וזה י"ל בכוונת המשנה (לפנ"ז): "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", כלומר שאם לא מתעסקים בקירוב הבריות לתורה, דהיינו "שאינו עוסק בתורה", אזי "אוי להם לבריות", שאין מי שדואג להם לקרב אותם לתורה, ונשארים רחוקים מהתורה, וזהו עלבונה של תורה של אלו שלא מקרבים את הבריות לתורה, ולפ"ז א"ש תיבת "בריות" שאמנם מדובר מאלו שרחוקים מתורת ה' ועבודתו; ואלו ש"אינו עוסקים בתורה" לקרב אותם אמנם לומדים את התורה.

משא"כ בסוף המשנה מיירי מעסק התורה שלומד והוגה בעיון לעצמו בתלמוד תורה, ולכן נאמר "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה", כיון שמיירי מעצם הלימוד (ולא מהפצתה ברבים כדי לקרב את הבריות).

ולפי"ז יבואר למה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" - דהיינו שאינו משועבד ליצרו הרע ולתאוות לבו כמ"ש המפורשים, וזה דוקא ע"י "עסק התורה" שהוגה בעיון כמ"ש בתניא פ"ה. והיינו הלימוד לעצמו.

ולפי"ז יבואר גם מה שמדייק כ"ק אדמו"ר זי"ע (שם ע' 366) במשנתנו:

"צריך ביאור: מאחר שכוונת הבת קול היא לעורר את האדם לעסוק בתורה, הי' מתאים יותר להדגיש (בעיקר) יוקר ומעלת לימוד התורה, ולא רק החסרון שבהעדר הלימוד. וביותר יוקשה: כיצד אפשר לומר שבכדי להשפיע על ה"בריות" [ראה תניא פל"ב: הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא] מספיק הכרוז "אוי להם לבריות" (בלי הסברת היוקר והמעלה שבלימוד התורה)."?

ברם לפי הנ"ל א"ש, כיון דלא בא כאן לעורר את הבריות, אלא שבא לעורר ולהשפיע על "לומדי התורה" שגם הם "יעסקו בתורה", דהיינו הפצת התורה ברבים להיות "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ואותם לא צריכים להסביר היוקר והמעלה שבעסק התורה כיון שממילא יודעים זאת. - ומשנתנו אומרת רק ש"אוי להם לבריות" שאין מי שדואג להם שיקרבו אותם לתורה, וזהו "עלבונה של תורה" שלומדי תורה אינם עוסקים ב"עסק התורה" לקרבם לתורה ומצות. - ולפי"ז א"ש תיבת "להם", כיון שלא מדובר על עוסקי התורה (שאז תיבת "להם" מיותרת), אלא אודות "הבריות" ש"אוי להם" בגלל שאחרים לא עוסקים בלקרבם.