בלקוטי שיחות חי"ד (עמ' 186): "ווען אידן (ערוואקסענע אדער קליינע) קלייבן זיך צוזאמען - דארף מען דאס, צום אלעם ערשטן, פארבינדן מיט אן ענין פון תורה און אידישקייט (אזוי ווי אלע אנדערע זאכן - "מתאים להפס"ד בשו"ע (או"ח סרל"א) כל מעשיך יהיו לשם שמים" - הערה 2 שם)", עכל"ק.

ולכאורה יל"ע למה לא מביא מקור לזה (ולא רק "מתאים") מהגמ' מגילה (יב, ב): "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד השתא לא טב לבי' בחמרא? אמר רבא יום השביעי שבת הי', שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עכו"ם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות וכו'".

ברם עי' בחדא"ג מהרש"א שם שהבין בגמ': "משא"כ ישראל דלא הי' אז טב לבם בחמרא, אלא שאחר שאוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו'" - אולם לפמ"ש בלקו"ש, לכאורה בהחלט יש להבין את הגמרא דמיירי, שמתחילין בד"ת כו' לפני שאוכלין ושותין.

ואמנם בס' מגיד מישרים פ' בהר כתב: "וצריך אתה להתנהג בהם דרך פרט בזה האופן, קודם שתאכל תקרא פרק א' וכן אחר האכילה פרק א' ... קודם ברכת המזון, ואם תהרהר במשניות בשעת האכילה, הנה מה טוב ומה נעים, ויחשב אכילתך ושתייתך כקורבנות ונסכים לפני הקב"ה", עכ"ל. - ולפי"ז יל"ע מנין למהרש"א דהכוונה בגמ' הוא שמתחילין בד"ת רק לאחר שאכלו ושתו.

[וגם המגיד מישרים, הוא לכאורה מקור למ"ש בלקו"ש]. - יתכן דממה שסיים "אבל עכו"ם כו'" - דבפשטות מיירי אחרי שאכלו ושתו, משמע דה"נ מיירי בישראל, וצע"ק.

והעירני ח"א ממ"ש בחיי אדם (כלל מה ס"ד): "יזהר מאד לומר דברי תורה על השולחן, שכל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים.. ועכ"פ יאמר איזה מזמור, ומנהג טוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור לדוד ה' רועי שהוא תורה וגם תפלה..", עכ"ל (הובא במשנה ברורה סק"ע סק"ב).