ידועה בשער בת רבים שיחתו של רבינו עה"פ "ולכל היד החזקה גו' אשר עשה לעיני ישראל" - סיומה וחותמה של פ' ברכה ושל כל התורה - דשם מפרש"י התיבות "לעיני כל ישראל": שנשאו לבו לשבר הלוחות לעיניהם שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר "אשר שברת - יישר כחך ששברתי". ומפרש רבינו שהמעלה של משה רבינו בשבירת הלוחות יותר משאר מעלותיו היא - שאע"פ שמובן בפשטות גודל ויוקר ערכם של הלוחות - אעפ"כ כאשר ראה משה רבינו שיש מקום לחשש שמציאותם של הלוחות יכולה לפגוע בישראל ח"ו, לא היסס כלל וכלל לרגע ותומ"י שבר את הלוחות כדי להצילם מעונש, ולא עוד אלא ששבירת הלוחות היתה כדי להציל רק חלק קטן שהיו במצב ירוד ביותר, וזהו מעלתו הנפלאה של משה רבינו, מנהיג ישראל - דלא זו בלבד שהפקיר את כל מציאותו כדי להגן על כלל ישראל, אלא עוד זאת ששבר את הלוחות וקיבל מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו כדי להגן על אלו שנכשלו בחטא העגל, עיין בכ"ז בלקוטי שיחות חל"ד לפ' ברכה, ובכ"מ.

והנה נראה לומר שבדברי רבינו מתורצת קושיא על דברי הספרי המובאים ברש"י פרשת מטות לא, כא ד"ה ויאמר אלעזר הכהן כו' "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי גוים וכן אתה מוצא בשמיני למלואים כו', וכן בשמעו נא המורים כו', דע"י הכעס טעה".

והנה עי' באגרת הקודש שבתניא ק' סי' כב בענין כעס - שהוא כעובד ע"ז דכתב וז"ל "והיינו במילי דעלמא … ולכן במילי דשמיא לא פרושי מאיסור לא שייך האי טעמא דאמרן, וכמ"ש ויקצף משה והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לא פרוש מאיסורא כדי לזכותו", ע"כ.

והנה ממה שכותב רבינו הזקן שהכעס שכעס משה רבינו בהפרשה של דין היתה כעס המותר - לאפרושי מאיסורי, ומ"מ מצינו שבא משה לכלל טעות, א"כ מוכח שאפילו ע"י כעס של מצוה יש יניקה לקליפות, דע"כ טעה משה שם.

ולכאורה לפי זה יש להקשות מדוע לא מצינו שום טעות בהמשך להמעשה של שבירת הלוחות ע"י משה רבינו אע"פ שכתוב שם "ויחר אף משה כו'" (לב, יט) ולא מצינו שם שום מכשול בעשיותיו ובפעולותיו של משה - ולא שום טעות בכל דבריו.

אמנם לפי השיחה הנ"ל אתי שפיר, דמכיון שחרון אף של משה בשבירת הלוחות היה מצד ביטולו האמיתי - ביטול שהביא להשליך הלוחות, מעשה ידיו של הקב"ה, כדי להציל פחותי העם, ולא רק סתם כעס המותר, הנה כעס כה"ג, של ביטול אמיתי, אין נותן שום אחיזה לקליפות ולכן לא בא מזה לטעות.