בלקו"ש חל"ז עמ' 14, מדייק הרבי במ"ש הרמב"ם בפכ"ט מהל' שבת הכ"ג - דאין מברכין שהחיינו בשביעי של פסח "מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח", דמה שהוסיף הרמב"ם "וכבר בירך כו'" הוא יתור לשון. ובתחילה מביא בהשיחה, די"ל שמלמד שאם לא בירך כל ימי הפסח מברך באחש"פ, אבל לא ניחא לי' בתי' זה, וכמו שמבאר בהע' 2, דעדיין צ"ע "דל"ל להרמב"ם לרמז דין זה - שאפשר להשלים - (ורק גבי פסח), ולא כתבו בפירוש".

ולכן מבאר בארוכה בהשיחה, די"ל שיתירה מזו קמ"ל הרמב"ם, שחלוק גדר ברכת הזמן במועדים מברכת הזמן על פרי חדש וכיו"ב או מצוה הבאה מזמן לזמן; דבמועד אין הברכה מפני החידוש שהגיע מועד חדש וזמן מיוחד, אלא דעצם זמן המועד מחייב לברך ברכת הזמן, וזהו שכ' הרמב"ם "וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח", דכיון דהמחייב דברכת הזמן במועדים הוא עצם היותו זמן מועד, והיינו כל זמן המועד, הרי נמצא דמה שבירך ברכת הזמן בתחילת החג, הוא פוטר חיובא דברכת הזמן בשאר ימי החג.

ולפי"ז מבאר בהשיחה, דמה שיכולין לברך ברכת הזמן כל ימי החג אינו בגדר תשלומין, שהרי כל רגע ורגע מהחג הוא מחויב בברכה זו, אלא שהברכה בליל ראשון פוטרת כל החג כולו, ולכן אפשר לברך במשך כל החג.

והנה, לכאו' מתורץ עפ"ז קושית המנ"ח על הרמב"ם בהערה 14, על שלא הביא הרמב"ם דין זה שברכת הזמן יש לה תשלומין כל שבעה. דלהרמב"ם אין דין של תשלומין בברכת הזמן, דלכתחילה עצם חיובו הוא כל ימי החג, וזה פשוט דלכתחילה מברך בתחילת החג כשנתחייב לברכו, אבל ברור שיכול לברך כל החג בכל אימת שנזכר לברך, ובאמת כשנעיין במקור הדין של תשלומין בברכת הזמן בגמ' עירובין מ, ב וסוכה מז, ב - נראה לכאו' שלא נאמר שם דין מפורש בנוגע לברכת זמן דאיתא בתשלומין, אלא דאמרינן בגמ' "זמן כל שבעה מי איכא? הא לא קשיא, דאי לא מברך האידנא מברך למחר", והיינו דמה שנתחייב בברכת הזמן מצד כל ימי החג, אף שלכתחילה מברך ביום ראשון, אבל "אי לא מברך האידנא מברך למחר", ולא נאמר כאן דין של תשלומין. ולכאו' כ"ז מבואר בהערה 18 שכתב: "ועפ"ז (שברכת הזמן כל המועד זמנה הוא) תומתק ל' הברייתא (עירובין שם) "שבעה אלו שבעת ימי הפסח", שמשמעה שישנו זמן "כל שבעה" (כקושיית הגמ' שם)".

וא"כ, לא הבנתי מה שבפנים השיחה אינו מביא קושיית המנ"ח כלל, ובהע' 14 שמביא קושייתו כ' ע"ז "ואכ"מ".

ואע"פ שבשו"ע אדה"ז בסי' תעג וסי' תרמג ס"ה, הביא הדין דתשלומין בברכת הזמן, והרי אדה"ז ס"ל ג"כ בגדר ברכת שהחיינו כשיטת הרמב"ם דכל החג זמנו הוא, לכאו' י"ל עפמ"ש בהע' 18 - "ול' אדה"ז (סתרמ"ג) "יש לה תשלומין כל שבעה" - אף שס"ל כאופן הב' שבפנים (דברכת הזמן כל החג זמנו הוא) - י"ל בפשטות, כי לכתחילה צריך לברך שהחיינו בליל ראשון של חג על כוס של קידוש דוקא", דעפ"ז אולי יש לומר שבזה חלוקה שיטת אדה"ז מהרמב"ם, דהנה ברמב"ם לא נזכר כלל כהלכה בפ"ע שברכת זמן מברכין על כוס של קידוש, ורק שבהל' שבת פכ"ט הכ"ב כשכ' הרמב"ם "כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת", כ' שם - "בתחלה מברך על הגפן . . ואחר כך מברך שהחיינו", וכן בהל' סוכה פ"ו הל' י"ד שכתב - "ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה, ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס", דלא מבואר בדבריו שדין מסוים יש בברכת הזמן שצ"ל על כוס (של קידוש), ומבואר לכאו', דלהרמב"ם הוא דין דמברכין כל הברכות ביחד על הכוס, ועכ"פ אין דין מיוחד בברכת הזמן שהוא על הכוס או קידוש.

משא"כ אדה"ז שכ' בסי' תעג ס"ב "לאחר גמר הקידוש קודם שישתה הכוס, מברך שהחיינו", וכן בסתרמ"ג כתב בתחילתו - "ואח"כ מברך שהחיינו באחרונה, לפי שברכה זו חוזרת על קידוש היום וכו'". וכן עי' מה שצוין בהשיחה בהע' 12 בל' אדה"ז, דמבואר מכ"ז דלאדה"ז יש דין מסוים בברכת הזמן בחג, שהוא על כוס של קידוש (ואף שעדיין צ"ע בביאור הדבר וכמו שכ' בהע' 12 "ואכ"מ", אבל עכ"פ מבואר דברכת הזמן שייכא להקידוש).

היוצא מכ"ז, דיש לבאר שזהו שכ' אדה"ז הדין דתשלומין בברכת הזמן במועדים כשאינו יכול לברכו על כוס של קידוש, משא"כ להרמב"ם דלא ס"ל כן, וכנ"ל.

סוף דבר - יש לעיין יותר ולהבין היטב - מדוע לא הביא הרבי בהשיחה קושיית המנ"ח, ואולי לת' ע"פ הביאור בהשיחה.