היום יום - ח אייר, כג לעומר: "א שליח איז דאך איין זאך מיט דעם משלח, - ע"ד המבואר בענין שהמלאך נקרא בשם ה' ממש כשהוא שליח מלמעלה, ומכל שכן נשמות, ומבואר שבנשמות הוא עוד במעלה יתרה. -

"והנה חסידים זיינען שלוחים פון רבי'ן, פון אלטען רבי'ן, איז אז מ'טוט, איז מען מקושר, איז דאמאלט איז ער אין אלץ מקושר: עס געהט א חסיד, עסט א חסיד, שלאפט א חסיד".

והנה ידועה החקירה - שהביא הרבי כמה פעמים (בשם ר"י ענגיל) - בענין שליחות; האם הגדר דשליחות הוא, שמעשה השליח מתייחס למשלח, דכיון דהשליח עשה השליחות משום ציווי המשלח, הוי כמו שהמשלח עשה אותו; או דהפי' הוא, שהשליח עצמו נהי' במקום המשלח, ומשו"ה מועיל מעשה השליח בשביל המשלח, דכיון דהוא הוא המשלח. אבל לצד הראשון הנ"ל, אין השליח במקום המשלח, אלא שמעשה השליח הוי כאילו עשאו המשלח, והדברים ידועים.

והנה, בפשטות יש הבדל בין ב' אופנים הנ"ל, ממתי נקרא השליח בשם "שליח"; דאם הפי' הוא כאופן הב' - דהשליח נעשה במקום המשלח, ומשו"ה מועילה פעולתו בשביל המשלח, לכאורה צ"ל שהשם "שליח" חל עליו עוד לפני שביצע השליח שליחותו, ודוקא עי"ז שיש לו השם "שליח", משו"ה יכול לבצע השליחות בשביל המשלח.

אבל לאופן הא' - דהגדר דשליחות הוא שקיים ציווי המשלח, ומשו"ה מתייחס המעשה להמשלח, אין נוגע בכלל שיהי' עליו שם שליח לפני שביצע מעשה השליחות, וגדר השליחות חל רק כשמקיים השליחות בפועל, והשליחות מועילה רק שהמעשה יתייחס להמשלח, אבל אין זה פועל לכאורה שום דבר על השליח עצמו ורק שע"י נעשה מעשה השליחות. בס"א: האם מעשה השליחות נפעל ע"י שהוא שליח; או שהוא נהי' שליח ע"י השליחות.

והנה, בקידושין (מא, א) איתא "שליחות מנלן, דתניא "ושלח", מלמד שהוא עושה שליח (לתת גט ליד אשתו), "ושלחה" מלמד שהיא עושה שליח" (לקבל גיטה). ובהטעם דצריך ב' לימודים לשליחות - לאיש ולאשה, דלכאורה למה א"א ללמוד שליחות האשה מהאיש, דהא לכל מילי הוקשו אשה לאיש - ביארו במפרשים (עי' פנ"י שם) דהא שונה שליחות האיש משליחות האשה, דשליחות האיש הוי מעשה על נתינת הגט, אבל שליחות האשה אינה על מעשה, דהא אין שום מעשה האשה בקבלת הגט, ורק משום שהיא אשתו, משו"ה ע"י נתינת הגט בידה היא מתגרשת. וא"כ, אם התורה היתה רק מגלה שמהני שליחות להבעל, הו"א לומר דמהני שליחות רק לעשות מעשה השליחות, אבל מהיכי תיתי לומר שתועיל השליחות באופן שהשליח יהי' במקום המשלח, ואיך תועיל נתינת הגט בידו כאילו נתנו בידה של האשה, ומשו"ה צריך קרא מיוחד שהאשה יכולה למנות שליח לקבל גיטה.

והנה, היוצא מכל הנ"ל הוא, דשליח כזה דכל מציאותו היא שהוא במקום המשלח, הוא נעשה שליח עוד לפני מעשה השליחות. אבל שליח שנעשה רק ע"י מעשה השליחות, אין שליח זה נעשה בכל מהותו במקום המשלח, ורק שע"י נתבצע מעשה השליחות.

ועפי"ז צע"ק בפתגם הנ"ל "חסידים זיינען שלוחים פון רבי'ן . . אז מ'טוט, איז מען מקושר, איז דאמאלט איז ער אין אלץ מקושר: עס געהט א חסיד...", דמשמעות הדברים, דע"י שעושה השליחות נעשה מקושר - אז פועל שיהי' "אין אלץ מקושר וכו'", דלכאורה בשליחות כפשוטה הוא להיפך - דשייך לומר "עס געהט א שליח", רק על שליח כזה שנהי' שליח לפני שביצע שליחותו, אבל שליח שנעשה שליח רק ע"י שעשה מעשה השליחות, לכאורה מהו ההכרח לומר שנוסף לזה שביצע שליחותו, הוא גם נעשה "שליח".

ועכצ"ל, דגם בשליחות שהיא רק לבצע מעשה השליחות, וכמו בשליחות להולכה בגט, א"א לומר שרק המעשה משתייך להמשלח ולא השליח עצמו, דהא תנאי בגט הוא, שהנתינה צריכה להיות ע"י הבעל, והיינו, לא רק דין שהוא יהיה בעל המעשה, שזה אפשר לומר אפי' רק אם מעשה השליחות מתייחס אליו, דגם אז הוא בעל המעשה שנעשה ע"י שלוחו. אלא ע"כ הפי' הוא, שגוף הנתינה צריכה להיות ע"י הבעל, וא"כ ע"כ צ"ל שהשליח עצמו נעשה כהמשך להבעל ע"י נתינתו, וא"כ ה"ה בפתגם הנ"ל. ועפי"ז נמצא, דבב' האופנים של שליחות נעשה השליח במקום המשלח, ורק הנפק"מ היא, האם נעשה במקום המשלח לפני מעשה השליחות או שרק ע"י מעשה השליחות. ועצ"ב.