ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק
בנוגע לר"ה שחל להיות בשבת, ידועה הקושיא בדרושי חסידות - איך דחו מצות תק"ש שהיא "מצוה רמה ונישאה מאד" מפני חשש בעלמא וכו'.
ומבארים ע"ז: דבשבת נפעלים הענינים ע"י עצם השבת מצ"ע, כי שבת ענינה תענוג, וממילא לא צריך כ"כ להפעולה דתק"ש בכדי לעורר למעלה את התענוג בבריאת העולמות וכו', וכפי שנת' בכ"מ.
ולכאורה יש להעיר, דעפ"י הביאור הנ"ל, מיושב רק איך שכל הענינים שנפעלים למעלה בד"כ ע"י הפעולה דתק"ש, בשבת אין צריך לזה, כי כל ההמשכות כבר נמשכות ע"י השבת.
אבל עדיין צריך ביאור בנוגע לפשטות הענינים המבוארים בנוגע לתק"ש, כגון "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", שהשופר מעורר אצל האדם בפשטות ענין של יראה וחרדה. ועד"ז בלשון הרמב"ם (בהל' תשובה, המובא כ"פ בדרושי ר"ה) שתק"ש בר"ה "רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם כו' וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזמרו בוראכם הביטו לנפשותיכם והשיבו דרכיכם כו'", שכל ענינים אלו נפעלים ע"י התקיעה כפשוטה, ולא נת' בהדרושים איך אפשר להשלים את כ"ז בר"ה שחל להיות בשבת, כאשר לפועל אין תוקעין, ולא מצאתי בשום מקום (לע"ע) שיבואר דעצם ענין השבת פועל יראה וחרדה וכו'.
ואוי"ל בזה, ע"פ המבואר בלקו"ש חל"ד (שיחת חג הסוכות הערה 38) בנוגע למצות הקהל בזה"ז, כשאין מקדש ואין מלך שקורא את הפרשות וכו', שמכיון שעיקר תוכנה של מצות הקהל היא הכוונה (וכמבואר שם בארוכה), הרי שלפעמים יכול להיות ביתר שאת, כשאין מעשה דהקל כפשוטו, כי יתכן שמצד העיסוק במעשה המצוה יוגרע מכוונת הלב, ובזה"ז שאין את כל העשי' שבמקדש ע"י המלך, הרי התעוררות וכוונת הלב וכו' יכולים להיות ביתר שאת וכו', ע"ש.
דלאח"ז ממשיך שם: "וי"ל יתירה מזו: ההתבוננות בדבר ה' עצמו שנמצאים בזמן הגלות (שבא מפני החסרון בהיראה) ואין ביהמ"ק קיים כו', ובמילא א"א לקיים המצות (לכאו' צ"ל או "המצוות" או "המצוה") במעשה בפועל, מעוררת יותר להכין הלב לתוכן הענין דיראת ה' שבמצוה זו".
ועד"ז אפ"ל בנדו"ד (עכ"פ ע"ד המוסר והדרוש), דההתבוננות בדבר זה עצמו - שמצד חשש רחוק שמא יעבור בשוגג על איסור, באו חז"ל ומנעו ממנו לקיים "מצוה רמה ונישאה מאד", שמזה מובן חומר הענין דלעבור על רצונו ית' אפי' בשוגג וכ"ש במזיד - מביאה ליראה וחרדה לא פחות ממעשה התקיעה עצמה, שהרי גם ב"מעשה" התקיעה ישנה לכאו' אפשרות לחשש הנ"ל בהקהל, דהעיסוק במעשה יגרע מכוונת הלב, ובלשון הידוע מצות אנשים מלומדה, ודוקא ע"י שנוטלים ממנו את האפשרות לקיום המעשי של המצוה, זה לעצמו יכול לעוררו (כלשון הרמב"ם הנ"ל) לחפש במעשיו וכו' ולהטיב דרכיו וכו'.
ועפ"ז יש להוסיף בדא"פ, דבד"ה יו"ט של ר"ה כו' תשל"ג (סה"מ מלוקט ח"ג) ועד"ז בשיחת ש"פ נצבים חלק תשמ"ט, נת' דלכאו' גם לפי המבואר דבשבת כבר נמשכים העניים מצ"ע, עדיין חסר בר"ה שחל להיות בשבת מעלת עבודת האדם שהוא ענין עיקרי בכלל, ובפרט בנוגע לההמשכות דר"ה, (וע"ש הביאור בזה).
אך לפי משנת"ל, דע"י העדר התקיעה דוקא יכול האדם להתעורר להתבוננות הנ"ל שמביאה לידי יראה וחרדה והתעוררות תשובה וכו', הרי נמצא שגם בר"ה שחל בשבת כשאין תוקעין בפועל, לא נחסר הענין דעבודתם של ישראל, וק"ל.
Download PDF