בגליון האחרון העיר הרב דוד שי' פלדמן על מה שהובא בלקו"ש ח"ד (עמ' 1033) בענין בעל שמחל על קינויו לאחר סתירה, דלכאורה נראה שיש בזה פלוגתא בין הבבלי לירושלמי: דבסוטה (כה, א) איתא שבעל שמחל על קנויו קוניו מחול רק קודם סתירה, אבל לאחר סתירה אינו יכול למחול, ובירושלמי סנהדרין (פ"ח ה"ו) איתא שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחרי שנסתרה כל זמן שלא נמחקה המגילה, אך בשיחה שם מביא כ"ק אדמו"ר מהרגצ'ובי שביאר שאין כאן מחלוקת, אלא בירושלמי מיירי בסתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי - כמו אם אמר אל תסתרי אם אביך או עם מאה בנ"א, שלולי הקינוי אין זו סתירה, ולכן כאשר הבעל מוחל ומבטל הקינוי אזי ממילא בטלה גם הסתירה.

וע"ז העיר הרב הנ"ל, דהרי הרגוצ'ובי כתב על פי' הנ"ל ש"לכאורה י"ל כן", ובהמשך דבריו מסיק "אך באמת אינו הפירוש כן, רק דר"ל לענין השקאה, דהא מבואר במשנה דאם בעלה אינו רוצה להשקותה, מעכב, ואמר, דזה רק קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר שנמחקה המגילה משקין אותה על כרחו", וא"כ, איך מביא בשיחה בשם הרגצ'ובי בפשיטות מה שבעצם היה רק קס"ד אצל הרגצ'ובי, ולבסוף הוא מסיק באו"א? והניח בקושיא.

ונראה לומר שאף שלפום ריהטא זה נראה תמוה מאוד, אבל לאחר העיון במקור הדברים, נלפענ"ד דלק"מ.

דהנה בירושלמי שם הובאו דברי ר' יאשיה, שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים וא' מהם הוא "בעל שמחל על קנויו קונוי מחול", והקשו ע"ז, "ולא מתניתא היא שבעלה אינו רוצה להשקותה?" (ופי' הפני משה שם - "ומאי קמ"ל דהא קתני בסוטה פ"ד אמר בעלה איני משקה לא שותה"), וע"ז תירצו שם, "סברין מימר עד שלא נכתבה המגילה אתא מימר ואפילו משנכתב המגילה", פירוש דמהמשנה היינו יודעים שאפשר למחול על הקינוי רק קודם שנכתבה המגילה, אבל לאחר שנכתבה המגילה (כל זמן שלא נמחקה המגילה) זה חידש זעירא מאנשי ירושלים שעדיין אפשר למחול.

ומבואר להדיא בירושלמי שפירש את דברי המשנה הנ"ל, שהבעל יכול לומר שאינו רוצה להשקותה שזהו מדין מחילה על קינויו, ולכן הקשו על ר' יאשיה מה חידש לו זעירא.

והנה לפי"ז אינו מובן איך אמרו במשנה (סוטה ו, א) על מי שבעלה אינו רוצה להשקותה שהיא מאלו שאסורות לאכול בתרומה, דאם יש כאן מחילה הרי"ז כמי שלא קינא לה כלל ומותרת לבעלה וכ"ש בתרומה? (וראה באו"ש על אתר שנתקשה בזה מאוד).

וכן קשה מהמשנה (כד, א) שאמרו על מי שאמר בעלה איני משקה שהיא מאלו שנוטלות כתובה, והיינו שהוא מחוייב לגרשה, והרי לפי הירושלמי יש כאן ענין של מחילת הבעל ולמה אינו יכול לקיימה?

ומכ"ז הכריח הרגצ'ובי שע"כ כשהירושלמי מדבר על מחילת הבעל כוונתו למחילה מסוג אחר ממה שמבואר בפשיטות בבבלי שע"י המחילה מתבטל כל הענין וכאילו לא היה כלום ומותרת לבעלה ומותרת בתרומה. דכוונת הירושלמי היא לענין השקאה - שהבעל יכול למחול על זכותו להשקותה כ"ז שלא נמחקה המגילה (משא"כ לאחרי שנמחקה המגילה משקין אותה בע"כ), אבל לענין שאר איסורי סוטה, שאסורה לבעלה ולאכול בתרומה, זה אמנם אינו יכול להתבטל ע"י מחילת הבעל לאחר שכבר נסתרה.

ולפי"ז מובן שמה שכתב בצפע"נ "אך באמת אין הפירוש כן רק דר"ל לענין השקאה דהא מבואר במשנה וכו'" אין הכוונה שהוא חוזר בו ממה שביאר לפנ"ז דישנו חילוק בין אם קינא לה עם איש שאסורה להתייחד עמו, שאז לאחר סתירה לא מהני מחילה דכבר נאסרה ורגלים לדבר, לבין אם קינא לה מאביה וכיו"ב שבלי הקינוי אין היחוד כלום "ואז רק הקינוי פועל שתהא הסתירה סתירה" ולכן מועילה מחילתו גם לאחר הסתירה. אלא שלא ע"ז דיבר הירושלמי, כי בירושלמי מוכח שמדבר על ענין אחר לגמרי, אבל עצם החילוק הנ"ל הוא - לדעת הרגצ'ובי - אמיתי ומוסכם גם על הבבלי וגם על הירושלמי.

וכדמוכח גם מזה שבקס"ד כשרצה לפרש בזה את דברי הירושלמי היה פשוט לו שגם הבבלי יסכים ע"ז, ע"ש. והרי לכאו' אפ"ל שרק הירושלמי שבו נזכר מפורש שגם לאחרי הסתירה מועיל מחילה יסבור כן, אבל לשיטת הבבלי שסתם דלאחר סתירה אינו מועיל קינוי, מנא לן שבקינא לה מאביה וכיו"ב אפשר למחול גם לאחרי הסתירה? אלא ע"כ שלדעתו זהו מוכרח בסברא לכל השיטות, וממילא גם לאחרי שביאר שכוונת הירושלמי בסנהדרין הוא לענין אחר, עדיין נשאר החילוק הנ"ל מוסכם לכו"ע.

וראה גם בקטע הבא בצפע"נ שם בנוגע לקושיית הכס"מ על סתירה בין מ"ש הרמב"ם בהלכה ב' להלכה ח' (ע"ש הנדון), ובסוף הקטע כותב "גם י"ל דנ"מ כמש"כ לעיל בין אם קינא לה מקרובים שמותרת להתיחד בין עם אחר" ומבואר להדיא שאין כאן כל חזרה מדבריו הנ"ל וכמ"ש.

ועפ"ז א"ש מה שבהשיחה הנ"ל - כשרצה לבאר בנוגע להקב"ה וכנס"י שאין כאן ענין של סתירה אמיתית כיון דלית אתר פנוי מיני', וכל מציאות הסתירה היא רק מצד הקב"ה וכו', ולכן הקב"ה יכול למחול אפי' לאחרי הסתירה, ע"ש - הרי שכ"ז מיוסד על מה שהמציא הרגצ'ובי את ההיכי תימצי שבה הבעל יכול למחול גם לאחרי הסתירה, ולדעתו גם פשוט שאין בזה פלוגתא בין הבבלי לירושלמי והוא מוסכם לכל השיטות, ומה שבהמשך דבריו ביאר דהירושלמי בסנהדרין אינו מתכוון להיכי תימצי הנ"ל אין זה נוגע כלל להשיחה ואין זה גורע מאומה מהמבואר בשיחה, וק"ל.

ואף שעדיין צע"ק הלשון שם בהשיחה "דער ירושלמי רעדט וועגן אזא סתירה וואס איר גאנצע מציאות וכו'". ובעצם למסקנה אין הירושלמי מדבר ע"ז? הנה אפ"ל דהיות א) שבשיחה הרי לא נחית לביאור הפשט בירושלמי. ב) והיות שגם בקס"ד של הרגצ'ובי אין זה חידוש של הירושלמי דוקא וכנ"ל, אלא ענין שמוסכם לכל השיטות. ג) וממילא גם למסקנת הרגצ'ובי שהירושלמי מיירי בענין אחר, הנה מ"מ ודאי שהירושלמי יסכים לעצם הענין, וממילא אין הכרח להבהיר בהשיחה שאותו ביאור בירושלמי הוה רק לקס"ד של הרגוצ'ובי, ודו"ק ועצ"ע.