בלקו"ש חלק י"ב (שיחה א' לפ' ויקרא) מסביר כ"ק אדמו"ר שיטת הסוברים שכל העולם כולו הי' של אדם הראשון אף שלא עשה קנין, על פי הצד בחקירה של הצפע"נ בגדר הפקר שהפקר שייך לכאו"א בעולם, ולכן מכיון שאדם הראשון הי' יחיד בעולם, כל העולם כולו - שהי' הפקר אז - נעשה שלו.

ובהער' 48 מביא מ"ש אדה"ז בהל' הפקר, שהמדברות וימים וכו' הם "מופקרים ועומדים מששת ימי בראשית", שמזה משמע שהמדברות וכו' לא היו של אדה"ר. ומבאר בזה, שאדה"ז לא ס"ל שהכל הי' של אדה"ר. ומהמשך הדברים משמע לכאורה שאדה"ז ס"ל כהצד השני בחקירת הצפע"נ שהפקר אינו שייך לשום אדם בעולם (ולא שהפקר שייך לכאו"א).

ולהעיר דבלקו"ש חלק ט"ז ע' 136 מביא כ"ק אדמו"ר השקו"ט של הצפע"נ בגדר הפקר בנוגע להא דמפקירים חמץ לפני הפסח, ואינו מציין כלל לאדה"ז בהל' הפקר המובא בהע' 48 הנ"ל, דלכאו' לפי הביאור בהע' רואים ששיטת אדה"ז היא שהפקר אינו שייך לשום אדם (הגם שמציין בהמשך הדברים למקומות אחרים בשו"ע אדה"ז).

וי"ל בזה דיש שני אופנים בהפקר: גדר ההפקר של המדברות והימים שהם מופקרים ועומדים מששת ימי בראשית, וגדר ההפקר שנעשה ע"י שאדם מפקיר חפץ, שאז שייך לומר שהאדם המפקיר מקנה החפץ לכאו"א. (ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך "הפקר" ובהנסמן בהערות שם).

ועפ"ז י"ל, דאפי' אם נאמר גבי חמץ (המדובר בלקו"ש חלק ט"ז) שע"י ההפקר נעשה החמץ של כאו"א, הנה זהו דוקא היכא שיש אדם המפקיר שפועל הקנאה לכאו"א, ואין לזה שייכות לגדר ההפקר של המדברות וימים דהם מופקרים ועומדים, ואין אדם שיפעול בהם ההקנאה לכאו"א, שגדרם הוא שאין הם שייכים לאף אחד.