א. ידועה הקושיא על הא דאמרו רז"ל (מגילה יז, א והובא ברש"י ישן סוף פ' תולדות) דיעקב נענש עבור הכ"ב שנה שלא כיבד או"א בהיותו בחרן; הלא יצחק ורבקה שלחו אותו לשם, וא"כ הי' בזה מחילה גמורה מצידם (ובאופן של ציווי כו') ואיך נענש ע"ז (ראה שפ"ח עה"פ וישב לז, לד ועוד)?

[ויעויין בלקו"ש ח"ה שיחה א' לפ' וישלח שמביא רבינו סברא לומר, דהא דיוסף לא כיבד או"א במשך כ"ב שנה לא הי' בגדר עונש עבור העדר הכיבוד או"א של יעקב, אלא בגדר סיבה ומסובב - דכמו שהוא לא שימש את הוריו בפועל למשך כ"ב שנה כך הי' נחסר אצלו השימוש מבנו האהוב עליו ביותר למשך זמן דומה ע"כ. ועפ"ז נראה דיתורץ בפשטות גם הקושיא דעסקינן ביה. אמנם לפועל מסיק רבינו שם דמלשון הגמ' הנ"ל ש"נענש וכו" לא משמע כן, אלא שכן הי' בגדר עונש על העדר קיום המצוה, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא].

ואולי י"ל הביאור בזה בהקדם עוד דבר תמוה עד"ז; דהנה ידוע מה שהגמ' (קידושין לב, א) מספרת על אותו "עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו", ש"פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו". ומסיימת הגמ' "ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו"כ".

אמנם בס"ח (סי' שלז) כתב בקשר לסיפור זה (והובאו דבריו בבאר היטב על השו"ע יו"ד סי' רמ) דהוא "דוקא כשהאב אינו מצטער על שלא הקיצו אבל אם האב שמח ביותר אם הקיצו מצוה להקיצו, ומקיצו ללכת לבהכ"נ או לדבר מצוה וכו'".

ואכן ראיתי ב'דברות משה' על סוגיין (בחלק ההערות) שמתמיה על הסיפור, דלכאו' פשוט הוא שאביו הי' שמח בשמחה גדולה על הפרקמטיא "בששים ריבוא שכר" וא"כ איך זה שלא הקיצו בנו משום קיום מצות כיבוד אב? וכותב דלכאו' צ"ל שאביו לא הי' שפוי בדעתו ולכן הי' מתרגז גם במקרה זה (וע"ד המבואר בהמשך הגמ' (ובתוס' שם) שאמו לא היתה שפויה בדעתה). אלא דמסיים דעצ"ע בזה, דהגמ' לא הזכירה פרט זה.

ואולי י"ל נקודת הביאור בזה, דכל ענין המחילה על הכבוד (וכדומה) לא שייך אצל בני נח, וא"כ אע"פ שבודאי אחר שידע אביו עבור מה הקיצו הי' מוחל לו ע"ז בלב שלם, מ"מ לא מהני מחילה זו על מה שציערו בעת שהקיצו משינתו.

ויסוד גדול לזה יש למצוא בדברי האוה"ח הק' עה"ת (העירני לזה אחי הרב נפתלי אליעזר הכהן שי'); דבסוף פ' ויחי אחר שהתורה מספרת על פטירת יעקב אבינו כו', מספרת איך שבאו האחים אל יוסף וביקשו ממנו (בשם אביהם) שלא יענישם עבור מה שעשו לו כו', וענה להם יוסף (שם נ, יט) "אל תיראו כי התחת אלהים אני וגו'", ומפרש האוה"ח "פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר, אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמרו גזלו ומחל הנגזל אינו פוטר הגזלן ממיתה וכו'".

וההסברה בזה י"ל ע"פ המבואר בכ"מ בשיחות כ"ק רבינו זי"ע (ראה לקו"ש ח"ה שיחה הנ"ל, ובחט"ו שיחה א לפ' חיי שרה ועוד) בגדר המצות דבני נח - שאינן כמו אצל בני ישראל שהתפקיד של המצות הן בהן עצמן, אלא - שהן עבור ישוב העולם (דהרי כל מציאותם של ב"נ אינו אלא בשביל התורה ובשביל ישראל, ולכן הרי זהו גם התפקיד של המצות שלהן, שהעולם יהי' מקום 'מיושב' עבור התורה ועבור ישראל).

[ובפרט במצות כיבוד או"א, דמחד גיסא הרי אינם מצווים ע"ז (וכדברי הגמ' לעיל בקשר לדמא בן נתינה עצמו) ומאידך גיסא מצינו הקפדה על העדר כיבוד או"א שלהם: א) אצל יעקב שנענש על הכ"ב שנה שלא כיבד אביו ואמו (כנ"ל), ב) אצל אברהם שהתורה שינתה סדר המאורעות בכדי שלא יאמרו ש"לא קיים אברהם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו" (רש"י ס"פ נח) - אלא דהביאור בזה הוא (ראה בהשיחה הנ"ל דפ' וישלח) דב"נ מחוייבים בכיבוד או"א מחמת אחריותם על הענין דישוב העולם].

וא"כ י"ל, דע"ז לא שייך ולא מהני המחילה שע"י האב (וכיו"ב), שהרי זהו ענין ש'העולם' צריך לו בכדי שיהי' עולם מיושב, ושוב אין זה בכחו של איש פרטי זה למחול ולוותר על כבוד זה הואיל ואין הכבוד דבר פרטי שלו אלא חלק מישובו (הכללי) של העולם.

ואם כנים הדברים מתבאר היטב לכאו' גם הסיפור אודות דמא בן נתינה וגם דברי רז"ל אודות יעקב אבינו; דכל הגדר של מחילה על הכבוד לא הי' שייך אצלם מחמת היותם בגדר בני נח (דגם להאבות הי' דין ב"נ עכ"פ לחומרא, כידוע בדברי כ"ק רבינו בכ"מ), והרי אצל ב"נ לא שייך כל ענין זה מצד התוכן והתפקיד של המצות שלהם כמשנ"ת*.

ב. ואולי יש לתרץ גם באופן אחר מדוע נענש יעקב על העדר כיבוד או"א באותם כ"ב שנים; דהנה אביו ואמו שלחו אותו - ומחלו בזה על כבודם כנ"ל - עבור ב' דברים: לקיחת אשה (עיקר כוונת יצחק), ולהנצל מעשיו (עיקר כוונת רבקה), אמנם מצינו שגם אחרי שב' ענינים אלו כבר הסתדרו בשלימות, מ"מ שהה יעקב בדרך י"ח חודש בסוכות (בראשית לג, יז) [ואכן משום איחור זה בא לו האסון של שכם עם דינה כמבואר ברש"י (לה, א) מתנחומא].

ואולי י"ל דמחמת העדר כיבוד או"א הזה כבר התחייב להיענש עבור כל הכ"ב שנה שלא קיים המצוה. והיינו דע"י עיכוב זה הראה, דהא דלא קיים המצוה כל השנים לא הי' רק מחמת שילוחם (ומחילתם) - דא"כ מיד כשבטלה הסיבה לשילוחם הי' צריך להזדרז לחזור לקיום המצוה - אלא משום שלא הי' זריז בהמצוה כמדה הראוי' (לו), ושוב התחייב על כל הזמן של העדר הקיום.

ויסוד הדברים הוא ע"פ דברי ה'בית הלוי' הידועים (בספרו עה"ת בפ' שמות), ד"טענת אונס לא שייך רק היכא דאם לא הי' האונס לא הי' עושה אותו דבר, והאונס הביאו לעשות, ואז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא הי' האונס הי' עושהו, הגם דעתה הוא אנוס, בכה"ג לא מקרי אנוס כלל". ועיי"ש שמביא מקור מעניין לזה מדברי ההפלאה בסוף מס' כתובות. (ובהמשך מבאר שזהו גם גדר ה'שוגג' - דהוא רק במקרה שעשה את העבירה רק מחמת שגגתו, משא"כ מי שיחטא גם בלאה"כ הרי גם השגגה למזיד יחשב*).

[וזכורני ששמעתי פעם מהגה"ח הרר"א הלוי העלער שי' איך שיש לבאר עפ"ז דברי הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ג ה"ד) דמי שיכול ללמוד תורה ויש לפניו מצוה שא"א להעשות ע"י אחרים "יעשה המצוה ויחזור לתלמודו" - דלכאו' מהו החידוש בזה שאחר עשיית המצוה צריך לחזור ללימודו, וכי משום שעשה מצוה יש סברא לפטרו מלימוד התורה אח"כ? אלא דהביאור בזה הוא, דאם לא חזר ללימודו אחר גמר המצוה, הר"ז מראה שהביטול תורה לא הי' רק בשביל עשיית המצוה, אלא שאינו נזהר מלבטל לימודו בכלל, ושוב לא הותר לו הביטול תורה גם בזמן שעשה את המצוה.

(וזהו בנוסף לביאור אחר בדברי הרמב"ם האלו היוצא מדברי אדה"ז בקו"א להל' ת"ת פ"ג סק"א דהא דצריכים להפסיק מת"ת עבור מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים הוא רק כשהמצוה אפשר להעשות ולהגמר באופן שיוכל לחזור ללימודו אח"כ, משא"כ למצוה כזה שיבטלו בתמידות מלימודו עיי"ש)].

ועפ"ז י"ל שכן הוא בענין העדר קיום כיבוד או"א במקום שההורים מחלו על כבודם; דבמקרה שהבן המשיך בהעדר הכיבוד גם אחר שכבר נגמר המחילה יכול להיענש גם על הזמן שהי' לו ההיתר על העדר הכיבוד כמשנ"ת לעיל.

ג. ודאתינן להכא יש להוסיף עוד נקודה בענין זה; דהנה בהמשך דברי 'הבית הלוי' שם כתב "ומזה יצא דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ה', אע"ג דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה, מ"מ לא מקרי אונס. וכמו בשמירת שבת וכדו' דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה וכדו', מ"מ לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא הי' האונס, אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל וכו'".

והיוצא מזה לכאו' שמי שהוא מחלל שבת בכלל ר"ל, ובשבת אחת עסק בענין של פקו"נ באופן שחילל עי"ז את השבת, הר"ז נחשב עבורו לענין של חילול שבת.

(ואכן ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר בכ"מ (חי"ג סי' כו, ומציין שם לדבריו בענין זה בח"ח ובח"ט) שיצא לדון עפ"ז דאולי יש עדיפות ללכת לרופא שהוא שומר שבת - להתרפא על ידו - בשבת, מללכת לרופא שאינו שומר שבת (בשבת), משום שהחילול של המחלל שבת יהא נחשב לחילול שבת (ולא יועיל לו מה שזה הי' ענין של פקו"נ), משא"כ החילול של השומר שבת הותר לו מחמת המצב של פקו"נ. אלא שמסתפק באם הסברא של 'הבית הלוי' נאמרה להלכה למעשה עיי"ש).

אמנם לכאו' יש להעיר ע"ז ממה שפסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הט"ז) "מפקחין פקו"נ בשבת כו' כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו ואע"פ שהוא צד דגים עמו כו' נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור, אפי' לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור". ונמצא דאע"פ שמדובר במי שהלך לחלל שבת ואפי' לא ידע מזה שיש כאן ענין של פקו"נ ה"ה נפטר מדין חילול שבת, ולכאו' הוא דלא כדברי הבית הלוי!

ולהעיר דבדין זה אכן פליגי רבה ורבא בגמרא (מנחות סד, א עיי"ש), אבל הרמב"ם פסק בזה לקולא כנ"ל (ודלא כהראב"ד שהשיג על הרמב"ם בזה, יעויין בהנו"כ).

[ובאמת נראה דאפילו להשיטה דכן מחייב על העלאת הדגים שם, אין זה ראיה כלל לדברי 'הבית הלוי'; דהרי שם האדם התכוין לצוד דגים בשבת שהוא מעשה איסור, ואכן נתקיימה מחשבתו, אלא שבנוסף לזה גם הציל נפש (שלא במתכוין), משא"כ בענינינו הרי האדם התכוין לפעולה של הצלת נפשות שאינו מעשה של איסור בשבת, וא"כ נראה שלכו"ע במקרה זה א"א לחייבו ולהחשיבו מחלל שבת. ועד"ז י"ל לענין מש"כ באו"ש כאן שנותנים לו מכת מרדות - שזהו רק משום שעשה גם המעשה איסור שנתכוין לו, משא"כ בנדו"ד כנ"ל].

ועכ"פ נראה מזה דלא כסברת ה'בית הלוי' שהפטור הוא רק במקרה שחילל את השבת רק מחמת ההצלה, וא"כ הר"ז מערער לכאו' כל היסוד לדבריו כאן בענין הפטור דאונס!?

אמנם באמת נראה דאין מזה פירכא על עצם היסוד שלו, די"ל שיש חילוק פשוט בין הצלת נפשות לשאר פטור מחמת אונס דעלמא; דהרי בהצלת נפשות חוץ מזה שהוא דוחה את השבת כו', הרי יש בזה גם קיום מצוה של פקו"נ, ואין זה רק ענין של 'פטור' ודחיה של עונשי שבת וכיו"ב, ולכן אע"פ שלא התכוין לה'פטור' מחיובי שבת, מ"מ לא נתבטל עי"ז מה שקיים המצוה של הצלת נפשות, וקיום מצוה זו דוחה את השבת. ולכן בנידון זה אכן לא נאמר האי יסוד של ה'בית הלוי'.

משא"כ בפטור דאונס וכיו"ב דמהני לפטרו מחיובי המצוה רק באופן של 'פטור' לבד, מסתבר לומר שהאונס פוטרו מחיובי המצוה רק כשהאונס הי' באמת הסיבה לזה שעבר על אותה מצוה, משא"כ במקרה שגם בלי האונס הי' עובר על המצוה אכן לא יפטרנו האונס וכדברי ה'בית הלוי' [אלא דלפ"ז יל"ע בהביאור שהבאתי לעיל בענין מי שהפסיק מלימודו ע"מ לעשות מצוה ואח"כ לא חזר ללימודו, האם אפשר לומר במקרה זה הסברא של הבית הלוי - כמו שכתבתי לעיל, או לא - משום שמדובר בעשיית מצוה שזה בעצמה פוטר מת"ת וצ"ע].