א. בקובץ תתפג (ע' 28) הובא דעת אדה"ז (בסי' רסג קו"א סק"ח) שהשולח שליח לעשות מעשה המותר לשליח ואסור למשלח חייב המשלח. ודלא כהחת"ס (או"ח סר"א) שבאופן כזה יהיה פטור. עיי"ש וגם בקובץ תתפד (ע' 38 ואילך) מה שהאריכו בביאור השיטות.

ומצאתי בר"ן מפורש לכאו' כדעת רבינו (ולא ראיתי לע"ע מי שיביא הר"ן) והוא בהסוגיא (ביצה יז, א) באחד שלא עשה ערובי תבשילין אי הוא נאסר וקמחו נאסר, או שהוא נאסר ואין קמחו נאסר.

והביא שם הר"ן (ט סע"ב מדפי הרי"ף) גירסת בעל ה"ג (המובא גם בתוס' שם) דהנפק"מ אי קמחו נאסר הוא, דאי קמחו נאסר, לא מצי לאקנויי קמחו לאחרים (שעשו עירובי תבשילין שהם יאפו עבורו) מפני שקמחו אסור כמוהו, אבל אי אין קמחו נאסר, יכול לאקנויי קמחו לאחרים שהם יאפו עבורו. ע"כ. והר"ן מבאר דאף אם אין קמחו נאסר יהיה מותר רק אי יקנה קמחו לאחרים, "דבלאו הכי אי אפשר, דשלוחו של אדם כמותו". ע"כ.

הרי לכאו' מפורש בהר"ן שבנדו"ד אף שהשליח עושה מעשה המותר עבורו (כיון שעשה עירובי תבשילין) - שפיר יתחייב המשלח מצד שלוחו של אדם כמותו וכדעת רבינו, ודו"ק.