עה"פ מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת איתא בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז), מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, ובלקו"ש ח"א פ' ויצא מבאר דאין הלימוד מהפסוק דבנישואין בענין שמחה כ"כ עד שלא יהא בו שום ערבוב שמחה אחרת, שזהו חידוש ואין למידין מלפני מ"ת, ודין זה ידעינן מסברא דלא גרע משאר מצוות התורה, דבעינן שהאדם יקיימן בשלימות עם כל רצונו, וכמאמר עשה רצונך כרצונו, וכמאמר הבעש"ט במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, ובמילא דכדי שהוא יקיים בשלימות צריך לזה כל רצונו, ומהפסוק אין למידין אלא תכונת נפש האדם דשמחה אחרת מגרע משמחת הנישואין, ותו לא הוה דין, ושפיר יש ללמוד מלפני מ"ת.

והנה בגמ' מו"ק ח. נחלקו ר' חנינא עם רבה בר הונא ורב, דאין נושאין נשים במועד, דלרבה בבר רב הונא הטעם הוא נפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, ויליף לה מ"ושמחת בחגך" ולא באשתך, ולר' חנינא הטעם הוא מפני שאין מערבין שמחה בשמחה, ויליף לי' מדכתיב גבי' שלמה המלך ויעש שלמה...שבעת ימים ושבעת ימים.

ועי' ברש"י על הרי"ף דאיכא נ"מ טובא בין רבה בר רב הונא ור' חנינא דלר' חנינא, דוקא שמחת נישואין הוא דקא מגרע משמחת יו"ט דמתוך חביבותה מניח שמחת הרגל, משא"כ לרבה בר"ה אפי' כל שמחה שבעולם, נמי כדיליף משלמה דלא הוה שמחת נישואין אלא שמחת חנוכת הבית.

והנה הרמב"ם בפ"ז מהל' יו"ט הל' ט"ז כתב וז"ל אין נושאין נשים ולא מייבמין כדי שלא תשתכח החג בשמחת הנישואין...

וכתב ה"ה דהרמב"ם ס"ל כרבה בר רב הונא דלמידים מהפסוק ושמחת בחגך ולא באשתך דלא ישתכח שמחת החג משום דרב ס"ל כוותי'.

והקשה בלח"מ שם דבפרק י' מהל' אישות כתב הרמב"ם דאין נושאין נשים במועד מפני שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והיינו כדברי ר' חנינא, ואע"ג דגמ' דידן (מו"ק שם) מפיק לה מקראי אחרינא, הרי כתבו התוס' דבירושלמי מפיק לי' מהכא.

והנראה לומר בזה דהפלוגתא דר' חנינא ורב, הוא דין בהל' יו"ט ונחלקו בשיעור השמחה בפועל גרעון בשמחת יו"ט דלרב הוא דוקא בשמחה גדולה כשמחת הנישואין אז חוששין שיניח שמחת הרגל וכדיליף בחגך ולא באשתך ולר' חנינא אפי' השמחה בעלמא נמי חשיב גרעון בשמחת המועד, וכדיליף משלמה, והרמב"ם בהל' יו"ט פסק כרב וכמ"ש ה"ה.

אבל בהל' אישות כתב הרמב"ם דין חדש בהל' נישואין דמצד הל' נישואין אין נושאין נשים במועד מפני שמגרע משמחת הנישואין, ואין מערבין שמחה בשמחה, וזה ליכא למילף מושמחת בחגך דהוה דין בהל' יו"ט, ולהכי הביא הרמב"ם הפסוק מהירושלמי דמלא שבוע זאת דילפינן מיני' דשמחת נישואין בעינן יהא בו עירוב שמחה אחרת.

היוצא מזה דלהרמב"ם הלימוד מהפסוק אינו רק על תכונות נפש האדם וכמ"ש בלקו"ש הנ"ל, אלא דלהרמב"ם הוא לימוד על גוף חיוב השמחה דבשמחת הנישואין בעינן שיעור כזה, כנ"ל.

והנפק"מ אם הדין דאין נושאין נשים במועד הוא רק משום שמחת יו"ט או שהוא גם דין בנישואין, דהנה הרמב"ם (הל' אישות פ"י הל' יג) כתב וז"ל תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהי' שמח עמה שבעת ימים... והנראה דהוה חיוב על הבעל כלפי אשתו, וא"כ בזה הנושא אשתו במועד, קמ"ל הרמב"ם בהל' אישות דלא הוה רק חסרון בשמחת החג, אלא גם בשמחת הנישואין מגרע, ולכן האשה יכולה לתבוע לדין אם לא שמח עמה כדין, משא"כ מצד הל' יו"ט אין לה תביעה, דאינו אלא חיוב בינו לבין קונו, וכמעשה הידוע עם אחד שהתלונן בפני ר' חיים מבריסק על שהניחו החברא קדישא את אביו הנפטר וטיפלו בנפטר קודם אחר (שנפטר לאחרי אביו), וטען דלכאורה יש לו דין קדימה, ופתח ר' חיים רמב"ם הל' אבילות ועיין בו וענה לו שאיה"נ נהגו שלא כדין אבל לך אין זה נוגע, ופי' דהסתכל אם הדין הוא רק חשש אין מעבירין על המצוות או גם משום כבוד המת, וראה שאינו בהל' אבילות, ולכן אף שהם נהגו שלא כדין אין לו דין תביעה עליהם, וה"ה הכא.