בלקוטי שיחות חלק כו (ע' 128 ואילך) מבאר הצריכותא שבב' הפירושים שברש"י ד"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים (יתרו כ,ב): "ד"א לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים שנאמר (משפטים כד, י) ותחת רגליו... הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים, ד"א לפי שהיו שומעין קולות הרבה... באין מד' רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן" - ואח"כ רש"י מסיים: "ולמה אמר לשון יחיד אלקיך? ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא כמעשה העגל... לא להם צוית לא יהי' לכם אלקים אחרים אלא לי לבדי", עכ"ל.

והביאור: שבפירוש הראשון אינו מובן, שהרי הא ד"נגלה כאן כזקן מלא רחמים" הי' כבר (לשיטת רש"י משפטים כד, ד וע"ד הערה 43) בחמישי בסיון (ועכ"פ משך זמן לפני שהקב"ה התחיל לומר עשה"ד, וע"ש הערה 44) - וא"כ הרי מיד בעת התגלותו הי' הקב"ה צריך למנוע מבנ"י את הטעות (בעיקרי אמונה) ד"שתי רשויות הן" (ולא להפסיק בגלל זה באמצע עשה"ד),

ובפירוש השני, שמקום הטעות הי' ע"י הקול של עשה"ד ("שלכן הוצרך לשלול הטעון כאן ("וזהו היתרון בפי' הגמ' לגבי פי' הב'" - הערה 45 שם) - הקושי בזה הוא (וכפי שרש"י בעצמו ממשיך) "ולמה אמר לשון יחיד, אלקיך" - דבלי זאת אין זה קושיא, כי מצינו בריבוי מקומות שהקב"ה מדבר לעם ישראל בלשון יחיד (ובפרט במ"ת ש"ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד" - פרש"י פרשתנו יט, ב) משא"כ בנדו"ד, כיון שהקול הי' באופן שיש מקום לטעות ש"רשויות הרבה הן", הי' צריך להשתמש דוקא בלשון רבים ולא בלשון יחיד שעוד מוסיף בנתינת מקום לטעות, ש"אלוקה א' מדבר עם איש א' ואלוקה אחר עם איש אחר חלילה" (משכיל לדוד כאן).

ועי' בהערה 46: "בנחלת יעקב כאן [שהקושיא "למה אמר לשון יחיד אלקיך"] "קאי על כל הג' תירוצים דלעיל" (וכן משמע ברע"ב כאן), אבל צ"ע, דלפ"ז הו"ל לרש"י לחלקו בד"ה בפ"ע, - ובמשכיל לדוד מפורש כבפנים" [-שקאי רק על התירוץ הג' בלבד] עכ"ל (מלבד החצ"ר).

ולכאורה אינו מובן, שהרי בפשטות לכאורה אותו קושי שבתירוץ הב' (ג) קיים גם בתירוץ הא' (ב) דכיון שהמראות היו באופן שיש מקום לטעות ש"שתי רשויות הן", א"כ הי' צריך להשתמש דוקא בלשון רבים, ולא בלשון יחיד שעוד מוסיף בנתינת מקום לטעות ש"אלוקה א' מדבר עם איש א' ואלוקה אחר עם איש אחר חלילה".

ואין לומר כמ"ש הרע"ב כאן, שע"י שמיעת קולות הרבה "יש יותר מקום לטעות... מדבר שינוי המראות, לפי ששינוי המראות הי' בזמנים שונים", ע"ש (דלפי"ז יוצא שבהר סיני הי' רק מראה אחד בלבד, וא"כ אין לשון יחיד כאן מוסיף בנתינת מקום לטעות כמובן) - שהרי כ"ק אדמו"ר אינו סובר כך, ועי' בהערה 41 שם, שהביא דברי הרע"ב הנ"ל וחולק עליו: "אבל להעיר מרש"י כאן (ועד"ז בפרש"י משפטים שם) "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר זו היתה לפניו בשעת השעבוד וכעצם השמים משנגאלו" - שתי מראות הפכיות בהר סיני גופא (ראה נחלת יעקב כאן - ומתורצת אריכות זו בפרש"י וראה הערה הקודמת, ואכ"מ". עכ"ל (מלבד ההדגשה).

ויתירה מזו: לכאו' הקושיא ד"למה אמר לשון יחיד אלקיך" אפילו קשה יותר בתירוץ הא' (ב) מאשר בתירוץ הב' (ג), - לפי מה שמבואר (בס"ה) שם (לפנ"ז), דשם מסביר איך שב' הפירושים (ב' וג') רחוקים (מאד) מהפשט - הן מצד תוכנם הכללי; שאיך יתכן שלאחר כל הנסים במצרים ועל הים כו', ובמעמד הר סיני יצטרכו למנוע מבנ"י טעות של "שתי (הרבה) רשויות הן"?!

ואפילו הא ד"אני משתנה במראות" לכאורה אינו טעם מספיק שיהי' טעות כזו, כיון שמובן בפשטות (ורואים עד"ז במוחש גבי בשר ודם) שמראה הפנים משתנות לפי הפעולות שמבצעים שאינו דומה מראה הפנים של מי שלוחם מלחמה, לשל אותו אדם מתי שעוסק בפעולה של חסד ורחמים.

ועאכו"כ שיצטרכו למנוע טעות של "רשויות הרבה הן" מצד ש"היו שומעין קולות הרבה" - בו בשעה שמאותם הרבה קולות שמעו אותם דיבורים ממש ((ב) ועיקר) שתוכנם "אנכי ה"א גו' לא יהי' לך וגו'"! ע"כ תו"ד.

- הרי מבואר שבתירוץ הא' (ב) יש יותר מקום לטעות מאשר בתירוץ הב' (ג) הטעות של "שתי (הרבה) רשויות הן" - וא"כ לפי התירוץ הראשון דוקא הי' צריך יותר להשתמש בלשון רבים דוקא, שהלשון יחיד מוסיף עוד יותר בנתינת מקום לטעות, וא"כ לכאורה אינו מובן הצריכותא, והתירוץ הראשון (ב) מיותרת היא, כיון שאין שום יתרון בפי' הב' לגבי פי' הג' לכאורה. וצ"ע.