ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.
בלקו"ש ח"ה ע' 126 הערה 27 ובשוה"ג שם מבאר אשר חלוק ד' מיתות ומלקות מכריתות ומיתת ביד"ש, שבכריתות ומיתה ביד"ש העונש הוא מסובב בדרך הטבע מהעבירה, משא"כ במיתת ב"ד ומלקות כיון שהעונש מסור לב"ד על כרחך שרצה הקב"ה וביטל טבע ד"תייסרך רעתך" שבעבירות אלו.
ומוסיף שכן הוא בנוגע דין ד' מיתות שלא בטלו, שאע"ג שהם בידי שמים כמבואר בריש פ' אלו נערות, מ"מ מכיון שהם תמורת ד' מיתות ב"ד לכן אין העונש בטבע מהעבירה.
ויש לומר אשר חידוש זה שדין ד' מיתות הוא ג"כ באופן דהקב"ה ביטל הטבע של העבירות נלמד מדברי הגמ' גופא בכתובות שם, דמתחילה קאמר "מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלו סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו", והגמ' מקשה "לא בטלו, הא בטלו להו", ומתרץ אלא דין ד' מיתות לא בטלו, וצ"ב אריכות הלשון, ועמד בזה השטמ"ק - עיי"ש שמתרץ דלרמז דאיירי בעדים והתראה, עיי"ש.
אמנם לפי המבואר בלקו"ש א"ש, דהרי אחרי שנתבטל הסנהדרין הא י"ל בב' אופנים: או שעתה טבע העבירות גופא מחייב העונש, דד' מיתות דעתה הוא ביד"ש ולא בידי הסנהדרין, או דמ"מ מכיון שהם תמורת ה' מיתות דבימי הסנהדרין - לכן עדיין בטל הטבע דתייסרך רעתך דעבירות אלו. ור"ח נקט כצד השני, ולכן קאמר דד' מיתות לא בטלו, והכוונה שגם עתה הוא כמו כשהי' הד' מיתות בפועל, אע"פ שנתבטל הסנהדרין. והגמ' מקשה הא בטלו להו והיינו שאין כאן סנהדרין, ולכן י"ל דעתה העונש הוא טבע העבירות, וע"ז הגמ' מתרץ שדין ד' מיתות לא בטלו, והיינו כצד השני הנ"ל - דמכיון שהוא תמורת הד' מיתות ולכן לא נתבטל רק המיתה בפועל ע"י הסנהדרין. אמנם הא דביטל הקב"ה טבע אלו העבירות שעונשם ד' מיתות, עדיין הוא כמו כשהיו מסורים לב"ד.
ובזה יומתק ג"כ מה שתלה זה בביטול סנהדרין, דלכאורה הול"ל בקיצור - דהגם דאין כאן ד' מיתות בפועל [מפני איזה סיבה שתהי'], מ"מ הקב"ה מעניש ב[מיתה הדומה ל]ד' מיתות, אמנם עפ"י הנ"ל א"ש, דביטול הסנהדרין הוא גופא הטעם לכך שי"ל דאולי עתה הוא בטבע העבירות, דכל הטעם דביטול הטבע דהעבירות הי' מפני שמסורין לב"ד כמבואר שם בלקו"ש, אמנם השתא שנתבטל הסנהדרין אולי נימא דהעונש ד' מיתות ביד"ש הוא בטבע, ולזה קאמר ר"ח דאע"פ שהסנהדרין בטל מ"מ ד' מיתות לא בטל וכנ"ל.
ובזה יש לתרץ נמי קושית התוס' מ"ט נקט ר"ח משחרב ביהמ"ק ולא כשגלו הסנהדרין מלשכת הגזית, די"ל דאותם הארבעים שנה אין חידוש כ"כ בהדין ד' מיתות לא בטלו, והיינו שטבע העבירות נתבטלו, דעדיין היו מסורים לב"ד רק שמפני סיבה צדדית לא פסקו, וא"כ אחרי החורבן שלא היו כלל הסנהדרין, אזי החידוש הוא שהדין ד' מיתות הוא כמו הד' מיתות עצמן עד כדי כך די"ל שד' מיתות לא בטל, וכלשון ר"ח הנ"ל.
או י"ל בזה באופן אחר: דאותם הארבעים שנה אכן הי' בטבע העבירה, משא"כ אחרי החורבן נתבטל הטבע עוה"פ כמו בזמן הד' מיתות בפועל, ולכן נקט הגמ' דוקא משחרב ביהמ"ק דאז הוא ביד"ש ממש, דאם הוא בטבע העבירות א"כ פשע האדם ע"י העבירה וא"כ אינו ממש בידי שמים אלא גם בידי אדם. ובזה יש להמתיק קושית השטמ"ק למה הביא הגמ' שגנבי וארי' הוא ביד"ש מהדין ד' מיתות, הלא מ"הכל ביד"ש חוץ מצינים ופחים" כבר מוכרח שגנבי וארי' הוא ביד"ש. אמנם לפי הנ"ל א"ש שהכל ביד"ש הוא [פעמים] ג"כ מחמת פשיעת האדם, ובפרט אם נימא שהוא בטבע העבירות להתחייב העונש, אמנם הדין ד' מיתות שהגמ' מביא הוא ביד"ש ממש - היינו שאין זו תוצאה טבעית ממעשה ידי אדם [ואף שבודאי נתחייב בה ע"י מעשיו, מ"מ י"ל שמכיון שאין זו תוצאה טבעית הרי"ז יותר ע"ד גרמא. ואכמ"ל.]
Download PDF