בלקו"ש חל"א עמ' 194, מבואר ש"הטעם שהמצב דמנוחת שבת נק' בשם "נשמה יתירה" - יש לומר, משום שהמנוחה והעונג דשבת אינם ענין צדדי ועראי, אלא שהם פועלים שינוי בעצם הגברא, עד שזהו כאילו שנכנסה בו נשמה יתירה".

וזהו החידוש בציוי התורה בפרשת כי תשא "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם", על ציווי התורה בעשרת הדברות, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו', וינח ביום השביעי". שבעשה"ד מדובר ע"ד החפצא דיום השבת שיהיה יום בפ"ע. ואילו בפרשת כי תשא מבואר ע"ד פעולת השבת בישראל, שביום השבת נעשה שינוי בהגברא, בבני ישראל, משאר ימי השבוע.

ולדוגמא: כאשר האדם ישבות ממלאכה ביום אחר (אפילו שביתה מכל מלאכה), לא תהיה זאת מנוחה הפועלת בו שינוי גברא, "מנוחת מרגוע", כ"א "מנוחת ארעי" בלבד, ורק ביום השבת נעשה שינוי באדם מששת ימי החול.

ולכאורה יש להקשות ע"ז, מהמבואר ב'המשך תרס"ו' עמ' קכט ואילך - שהמשכת אור המקיף דשבת, אינה דומה להמשכת אור המקיף הנמשכת ע"י לימוד תורה, דהמשכת אור מקיף דשבת עם היות שגורמת באדם מנוחה ושביתה ממלאכה, שהיא ענין הנשמה יתירה שנכנסת בו, מ"מ הרי היא רק נרגשת בנפשו ואינה חודרת באופן פנימי ממש, משא"כ ע"י למוד התורה, חכמתו ורצונו ית', נמשך אור המקיף ונעשה חלק ממנו. עי"ש.

דלכאורה מהמבואר בשיחה הנ"ל משמע להיפך - שהשינוי שנפעל באדם בשבת, אינו רק נרגש באופן מקיף באדם, אלא, הוא פועל באופן פנימי עד כדי כך שאם ינוח האדם באותה מנוחה ביום חול, היא לא תהיה כאותה מנוחה שבשבת?

ניתן היה לומר שהיות ובשבת יש כמה מדרגות בהמשכת אור המקיף, כפי שמבואר ב'המשך' זה בעמ' תקמ"ד, וכן בכמה מקומות בחסידות (ספר הליקוטים - ערך שבת, עמ' פב, וכן בסה"מ ת"ש עמ' 79), לכן יש חילוק בין כניסת שבת שאז האור מקיף רק נרגש באדם, ואינו פועל בו באופן פנימי (כמבואר בהמשך תרס"ו), לבין יום השבת, שהאור מקיף נקבע בנפשו, וגורם לו מנוחת "מרגוע" באופן נעלה יותר מכל ימות השבוע, (כמבואר בשיחה הנ"ל).

אך קשה לומר כן, כי מפשט השיחה משמע ששינוי זה שנפעל באדם הוא מרגע הכניסה של השבת, שהרי כל השבת היא מציאות אחת, וכפי שמציין שם בהערה 28 שהעיד ע"ז מן גדולי חכמי הרופאים שבליל שבת ויומו יש שינוי גדול בדופק שביד הישראל. ואם היה מקום לחילוק זה, היה בוודאי מצוין שם בהשיחה.

לכן נראה לומר, שעם היות שנתבאר בלקו"ש שענין הנשמה יתירה שנכנסת באדם פועלת בו באופן פנימי, מ"מ אי"ז דומה כלל להמשכת אור מקיף שנפעלת באדם ע"י לימוד תורה, שהיא הרבה יותר פנימית ועמוקה, כפי המבואר בסה"מ מלוקט ו', עמ' לו, שאף שנמשך גילוי אור עליון ביותר ופועל שינוי באדם, מ"מ אי"ז שינוי שנקנה באדם, שיומשך בו כל הזמן, שהרי לאחרי הגילוי אור הלזה, האדם (הנפה"ב) נשאר כמו שהיה לפנ"ז.

בנדו"ד, זה גופא שאור המקיף שנמשך בשבת מסתלק מהאדם לאחרי השבת, זה אומר שאור מקיף זה לא חדר בו בכל מציאותו.

משא"כ כשלומד תורה - חכמתו ורצונו ית', ומבין זאת בשכל דנפה"ב, אזי השינוי - שבו נפעל הזיכוך שנגרם מכך לנפה"ב, הוא נצחי.