בגליון תתסז (עמ' 14) הקשה הר"ד שי' פלדמן אמ"ש בלקו"ש ח"ד, שבגמרא (סוטה כה, א) איתא שבעל שמחל על קנויו קנויו מחול רק קודם סתירה אבל לאחר סתירה אינו יכול למחול, ובירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ו) איתא שהבעל יכול למחול את קינויו אפילו לאחר שנסתרה כל זמן שלא נמחקה המגילה. ומביא כ"ק אדמו"ר ביאור הגאון הרגאצ'ובי שאין בזה פלוגתא בין הירושלמי לבבלי, אלא בירושלמי מדובר אודות סתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי, כמו אם אמר אל תסתרי עם אביך או עם מאה בני אדם, שלולי הקינוי אין זה סתירה, ולכן כאשר הבעל מוחל ומבטל הקינוי, אזי ממילא בטלה גם הסתירה.

והקשה הרד"פ שי', דהרי הרגאצ'ובי כותב ע"ז "לכאורה י"ל", ומסיק, "אך באמת אין הפירוש כן, רק דר"ל לענין השקאה, דהא מבואר במשנה דאם בעלה אינה רוצה להשקותה מעכב, ואמר, דזה רק קודם שנמחקה המגילה משקין אותה על כורחו".

הנה לכאורה הביאור בזה הוא בפשטות, דהרוגצ'ובי חוזר בו רק בנוגע להפי' בהירושלמי, דקשה להעמיס בדברי הירושלמי שמדובר רק אודות סתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי (כמו אל תסתרי עם אביך או מאה בני אדם), ובפרט שהתוס' בסנהדרין (פ"ח ע"א - ד"ה קינויו מחול) פירשו דברי הבבלי שם (דבעל שמחל על קנויו קנויו מחול) ממש כדברי הירושלמי (דהיינו דוקא קודם שנמחקה המגילה אבל לאחר מכן אין יכול למחול), וכבר העירו באחרונים דדברי התוס' הם לכאורה היפך דברי הבבלי עצמו בסוטה שם, וכמה מהם תירצו כפי' הרגאצ'בי, דהתוס' (דמקורו מירושלמי הנ"ל) מדבר בנוגע להשראה ולא בנוגע להאיסור דסוטה על בעלה, שע"ז מועיל מחילתו רק לפני סתירה.

אך הנה כל זה הוא מה שנוגע לפי' דברי הירושלמי, אבל לאמיתת הענין, החילוק כשלעצמו בין סתירה סתם לסתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי, הוא נכון ואין בזה פקפוק כלל, והרי כל מגמת השיחה שם היא לדמות עניין הסוטה ברוחניות (בין בנ"י (האשה) והקב"ה (הבעל)) לענין הסוטה בהלכה. דאצל הקב"ה (המקנא את אשתו – בנ"י) לא שייך ענין הסתירה כשלעצמה, דהרי לית אתר פנוי מיני', וכל ענין הסתירה אין לו כל מציאות אלא רק מצד רצון הקב"ה (בדוגמת הסתירה שכל מציאותה היא מצד הקינוי, עיי"ש בארוכה).