בלקו"ש חי"ט (שיחה ג' לפ' ואתחנן) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שהרמב"ם ורש"י נחלקו בגדר דינא דבר מצרא, ובהקדים שיש להסביר דדב"מ בב' אופנים, וז"ל:

א) זהו רק ענין של הנהגות ישרות וטובות. ז. א. שאינו חסר כלום בתוקף הקנין של הלוקח, אלא שהחכמים חייבוהו להתנהג באופן "ישר וטוב", ולכן חייב הוא להעביר (מה שקנה) להב"מ. (ועד"ז בשאר דינים דב"מ).

ב) החיוב ד"ועשית הישר והטוב" פועל, שהב"מ מקבל בעלות מסוימת על השדה; ולכן מה שהלוקח צריך ליתן השדה להב"מ אי"ז מצד החיוב שעליו להתנהג בהנהגה טובה לבד, כ"א לפי שיש להשדה שייכות להב"מ, ובלשון הנמוק"י (ב"מ קח, ב ד"ה והלכתא) "כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע", עכ"ל.

וממשיך לבאר שבזה נחלקו רש"י והרמב"ם, כי רש"י (ב"מ שם) כ' בטעם דדב"מ וז"ל: "דבר שאי אתה נחסר כ"כ שתמצא קרקעות במקום אחר ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקים", עכ"ל. משא"כ הרמב"ם (הל' שכנים פי"ב ה"ה) כ' וז"ל: "יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו . . ודבר זה משום שנאמר ועשית הישר והטוב, אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק", עכ"ל.

הרי שלרש"י ה"ז רק הנהגה טובה שכל כולו הוא על הלוקח. משא"כ להרמב"ם ה"ז הנהגה טובה בכלל, והוה דבר שבעצם הוא טוב וישר. וזה נעשה בכח מה שהחכמים נתנו להב"מ קצת קנין בגוף השדה.

ועיי"ש בפרטיות שיטות רש"י והרמב"ם (ובפרט בההערות).

ולכאו' להסברא שיש להבר מצרא קצת קנין, אינו מובן, איך מקבל הב"מ גדר קנין בהקרקע, ז. א. איך עי"ז שנעשה שכן של מישהו ניתן לו בעלות מסוימת על השדה? וכתבתי בגליון תשפ"ח (ע' 12) שי"ל שביאור זה של כ"ק אדמו"ר זי"ע במחלוקת זו בין רש"י והרמב"ם אינו ביאור השייך במיוחד למחלוקת זו, כ"א זה חלק מכללות שיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע בהבנת דרכו של רש"י ושל הרמב"ם בכלל, בכמה וכמה מחלוקות ביניהם, וכן של הראב"ד ותוס', כי לאחרי העיון בהרבה מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע רואים שבכמה ביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י ותוס' והרמב"ם והראב"ד נמצאת נקודה אחת. (ואף שפשוט שלא בכל פעם ה"ציור" של הנקודה הוא אופן אחד, מ"מ הנקודה אחת היא), ונקודה זו שייכת למחלוקת זו ג"כ, כדלקמן.

עיקר ענין זה מבואר בלקו"ש חי"ז (שיחה ד' לפ' קדושים). שם מבאר סברא כללית שבשיטת הרמב"ם בכמה מקומות וז"ל: "מצינו כמה פעמים שכשציוותה התורה לעשות איזו מצוה, שקיומה תלוי' בפעולה שלפני' (וכיו"ב), מקבלת גם הפעולה הקודמת מעין חשיבות וגדר של המצוה עצמה - היות ופעולה זו מוכרחת (בלעדי' אא"פ להמצוה להיעשות), ה"ז כאילו שבעת הציווי על המצוה, ציוותה התורה גם על פעולה זו", עכ"ל. ומביא כו"כ דוגמאות לסברא זו. וממשיך לבאר שלא רק בנוגע לפעולות אומרים כן, כ"א גם בנוגע לבנ"א, שכשאחד מחויב לעשות דבר לאדם שני, מקבל האדם השני מעין החיוב, ונקרא גם הוא מחויב בדבר.

ועפ"ז מבאר כמה מחלוקות הראשונים, וביניהם גם בין רש"י ותוס' והרמב"ם והראב"ד. ולדוגמא: דעת רש"י (בברכות מח, א ד"ה עד שיאכל) שהמצוות שהקטן חייב בהם מטעם חינוך "לאו מצוה דידי' [-של הקטן] אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר". משא"כ דעת התוס' (שם ד"ה עד שיאכל) הוא שהקטן אכן נקרא מחויב בדבר, וכן הוא דעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ה הט"ו-ט"ז) ש"בן מברך לאביו", שמזה מוכח שס"ל שבמצות הבאים מטעם חינוך, מחויב בהם הקטן (מדרבנן), ואינם רק חיוב על האב. ומביא שם שכן משמע גם מלשון הרמב"ם בהל' ציצית (פ"ג ה"ט), בהל' ברכות (רפ"ה), בהל' סוכה (רפ"ו) ובהל' לולב (פ"ז הי"ט). עיי"ש.

ומקשה על שיטת הרמב"ם: איך אפ"ל חיוב על הקטן אפילו מדרבנן, והרי אינו בר דיעה, ובל' הגמ' (פסחים קטז, א) "חיובא לדרדקי (בתמי')"?

ומתרץ שגם לדעת הרמב"ם הטילו החכמים חיוב החינוך רק על האב, ולא על הבן, אבל היות ומצות האב הוא לחנך הבן שיקיים מצוותיו, נעשה בדרך ממילא התחייבות על הבן בקיום המצוות, ולכן נק' הבן מחויב בדבר.

ועפ"ז מוכרח שרש"י ס"ל שלא אמרי' כן, כ"א שהחיוב שהטילו על האב נשאר על האב לבד. ולא אמרי' סברא הנ"ל, שהחיוב נמשך ג"כ על הבן.

עוד דוגמא: בנוגע לחיוב שמחה ברגל, אמר אביי (ר"ה ו, סע"ב. קידושין לד, ב) "אשה בעלה משמחה". ופרש"י (שם) "בבבל בבגדי צבעונין כו'". והקשו התוס' (ר"ה שם ד"ה אשה) ממה דאי' בחגיגה (ו, רע"א) - בנוגע הבאת קטן לירושלים - "עד הכא דמיחייבא אימי' בשמחה וכו'", הרי משמע שאשה מחויבת בשלמי שמחה, ולכן "מפרש ר"ת בעלה משמחה, שהחיוב על בעלה ולא עלי' וכו', והא דקאמר בחגיגה דמיחייבא אמי', משום בעלה ולא משום היא". וכן כתב הרמב"ם (הל' חגיגה פ"א סה"א) "ונשים חייבות במצוה זו". אמנם הראב"ד כתב: "לא בקרבן, אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה".

הרי עוד דוגמא - שהרמב"ם ותוס' ס"ל שהאשה נעשית מחויבת במצות הבאת שלמי שמחה לפי שבעלה מחויב לשתף אותה בהקרבן, ורש"י והראב"ד ס"ל שלא אמרי' כן, ולכן כתבו פירוש אחר ב"אשה בעלה משמחה".

[ועיי"ש בלקו"ש עוד הרבה פרטים בזה. וגם איך שעוד כמה מחלוקות בין הרמב"ם והראב"ד תלויים בזה, וכן שעוד כמה מחלוקות בין רש"י ותוס' תלויין בזה].

וי"ל שגם המחלוקת בין רש"י והרמב"ם בענין דינא דבר מצרא - ע"פ הסברת כ"ק אדמו"ר - מיוסדת על הסברא הנ"ל:

זה פשוט לכו"ע שהתחלת כל הדין דב"מ הוא מטעם "ועשית הישר והטוב" ותו לא. והמחלוקת בין רש"י והרמב"ם הוא: היות וסו"ס יש להמצרן זכות ליקח השדה, האם אמרי' שבד"מ נמשך גם על השדה גדר זה, שגם מצד השדה חייבים ליתן להמצרן את השדה, וכאילו יש לו קצת קנין בזה.

וה"ז כהחקירה הנ"ל בנוגע מצות חינוך - האם אמרי' שהיות והאב חייב לחנך הבן, בד"מ נמשך זה גם על הבן, שגם הוא מצידו מחויב בזה. או במצות שמחה ברגל, האם אמרי' שהיות והבעל חייב לשתף אשתו בהקרבן, בד"מ נמשך גם על האשה, שגם היא מצדה חייבת בזה.

[ואף שנדון דב"מ אינו בדומה ממש להנ"ל, כמובן, מ"מ בנקודת הדבר ה"ז בדומה].

וזוהי מחלוקתם: רש"י לשיטתי' ס"ל שלא אמרי' כלל הנ"ל, ולכן נשאר דין דב"מ רק בבחי' זכות ודין קדימה שיש להב"מ, ותו לא. והרמב"ם לשיטתי' ס"ל שמהזכות שיש לו נמשך גם על השדה עצמה, שהיא מצדה שייכת להב"מ.

וכד דייקינן בעוד כו"כ מקומות בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע נראה שהרבה מביאוריו במחלוקות שונות בין רש"י ותוס' והרמב"ם והראב"ד מיוסדים על נקודה זו.

והנה עפהנ"ל יש לבאר עוד ענין בשיטת הרמב"ם- כפי שהבינו ההגה"מ- ובהקדם הא דאיתא בב"מ (כד, ב): "רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתרי' דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, א"ל מצא כאן ארנקי מהו, א"ל הרי אלו שלו [כי הוה מקום שהרבים מצוין שם]. בא ישראל ונתן בה סימן מהו, א"ל חייב להחזיר [שאל ר"י:] תרתי?! [איך מתאימים ב' דינים אלו, שהרי אם אמרת שהרי אלו שלו, הרי שנקטינן שהבעלים נתייאשו, א"כ גם אם אח"כ נתן סימן צ"ל של המוצא]. א"ל לפנים משורת הדין, כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא, ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחא שתא לפנים משורת הדין, [ואח"כ מובא בגמ' עוד סיפור:] רבא הוה שקיל ואזיל בתרי' דר"נ בשוקא דגילדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, א"ל מצא כאן ארנקי מהו, א"ל הרי אלו שלו, בא ישראל ונתן בה סימן מהו, א"ל הרי אלו שלו, [שאל רבא:] והלא עומד וצווח, [א"ל ר"נ:] נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים", עכ"ל הגמ'.

והקשו המפרשים דמדוע אמר שמואל שחייב להחזיר מטעם לפנים משורת הדין, משא"כ ר"נ רק אמר הרי אלו שלו, ולא אמר שחייב להחזיר לפנים משורת הדין? ותירץ רבינו יהונתן שרק אדם חשוב צריך להחזיר לפנים משורת הדין, אבל אדם שאינו חשוב אינו צריך, ולכן השיב שמואל לר"י שחייב להחזיר לפנים משורת הדין, משא"כ ר"נ השיב לרבא שהמוציא אינו חייב להחזיר אף לפנים משורת הדין.

אמנם מדברי המאירי ורבינו ירוחם (מישרים נתיב כ ח"ב) משמע שאין חילוק בין אדם חשוב לאדם שאינו חשוב, וכל אחד חייב להחזיר לפנים משורת הדין, אלא שר"נ פסק כפי שמתחייב ע"פ דין השבת אבידה, ושמואל פסק כפי שיש לעשות לפנים משורת הדין.

אבל צע"ק לשיטה זו מדוע באמת לא אמר ר"נ שצריך להחזיר לפנים משורת הדין?

וי"ל שיש כאן מחלוקת בין שמואל ור"נ האם לעשות לפנים משורת הדין הוה חיוב או רק דבר טוב ונכון, שמואל ס"ל שהוה חיוב, וכלשונו "חייב להחזיר . . לפנים משורת הדין", ולכן הוכרח לומר כן לר"י, אבל ר"נ ס"ל שאינו חיוב, ולכן לא אמר כלום לרבא.

ועפ"ז מתורץ עוד קושיא אלימתא: לכאו' לפי שיטת ר"י שאם אמרי' שהרי אלו שלו בדרך ממילא דבר פשוט הוא שגם אם בא ישראל ונתן בה סימן אינו חייב להחזיר (וכפי שהקשה בפשטות "תרתי?!), א"כ מדוע לאחר שא"ל שמואל הרי אלו שלו עדיין הסתפק ושאל "בא ישראל ונתן בה סימן מהו", הרי לשיטתו תיכף כשא"ל שמואל הרי אלו שלו כבר ברור שגם אם בא ישראל ונתן בה סימן עדיין אינו חייב להחזיר.

והביאור בזה: כשר"י שאל "בא ישראל ונתן בה סימן מהו", כוונתו היתה האם יש כאן לפנים משורת הדין להחזירו (ולא האם יש חיוב השבת אבידה), וכשא"ל שמואל "חייב להחזיר" חשב ר"י שכוונת שמואל היתה שחייב להחזיר מעיקר דין השבת אבידה, כי ר"י עצמו ס"ל שלפנים משורת הדין אינו חיוב גמור, ולא שייך לומר ע"ז הלשון "חייב", ולכן הקשה לשמואל "תרתי?!", כי כפי שהבין ר"י דברי שמואל, יש כאן סתירה. וע"ז ענה לו שמואל שכוונתו היתה שחייב להחזיר לפנים משורת הדין, ואעפ"כ השתמש בהלשון "חייב", כי ס"ל לשמואל שלפנים משורת הדין הוא חיוב.

עכ"פ נמצא שנחלקו ר"י ושמואל: שלר"י לפנים משורת הדין אינו חיוב, ולשמואל הוה חיוב. ובהמשך לזה מביאה הגמ' שגם ר"נ ס"ל כר"י שלפנים משורת הדין אינו חיוב.

ועפ"ז יש לבאר למה כתב הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פי"א ה"ז) וז"ל: "אע"פ שהיא שלו, הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה לישראל כשיתן את סימני'", עכ"ל. משמע שס"ל להרמב"ם שאי"ז חיוב. והטעם ע"ז י"ל כי הרי הלכה כר"נ בדיני (כתובות יג, א. וש"נ), ולכמה ראשונים כ"ה גם כשפליג על רב ושמואל (עי' ש"ך חו"מ סי' סו ס"ק קכב שמוכיח כן מכמה ראשונים, ועי' רי"ף כתובות ספ"ח וסופ"ו ועוד), וי"ל שגם הרמב"ם ס"ל כן, ולכן כשיש כאן מחלוקת בין ר"נ ושמואל, ור"נ ס"ל שאין חיוב לעשות לפנים משורת הדין, הלכה כמותו.

בהמשך לזה יש לבאר ג"כ לאידך גיסא-דהנה ההגה"מ על הרמב"ם שם (סק"ג) מביא מ"ש ראבי"ה שכופין לעשות לפנים משורת הדין, ומשמע שס"ל שכ"ה שיטת הרמב"ם, ולכאו' מה הכריחו לפרש כן בהרמב"ם היפך פשטות משמעות דבריו "הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין...".

ועפהנ"ל י"ל שגם ההגה"מ ס"ל הפי' דברי הגמ' כפי שנת"ל, שנחלקו בזה שמואל ור"נ, אלא שס"ל כאותם הראשונים (רס"ג בדרכי התלמוד הובא בכללי ר' בצלאל) שכשנחלקו שמואל ור"נ הלכה כשמואל, אם מפני שהוא רבו או מפני שהלכה כשמואל בדיני, ולכן מוכרח בנדו"ד לומר שישנו חיוב כשיטת שמואל, וזה מכריח את ההגה"מ לומר שלא נתכוין הרמב"ם לומר כפשוטו שזה תלוי ברצון האדם, כ"א שמחויב בזה.

אמנם עדיין אינו מובן כל צרכו מ"ש ההגה"מ שלהרמב"ם גם כופין ע"ז. דלכאו' אף אם זה חיוב גמור, מ"מ מנ"ל שכופין ע"ז, והרי מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים, דהרא"ש (ב"מ פ"ב ס"ז) ורבינו ירוחם (שם) והמאירי ס"ל שאין כופין, וכ"כ הרמ"א (חו"מ סי"ב ס"ב) שאין בי"ד יכולים לכוף להכנס לפנים משורת הדין, אף אם נראה להם שהוא מן הראוי. ואף שמוסיף שיש חולקים, מ"מ כ' ב"שב יעקב" (אבהע"ז סוסכ"ט מובא בפתחי תשובה חו"מ שם סק"ו) שכיון שהדעה הא' מובאת בסתם והשני' בשם יש חולקים, מוכח שהרמ"א פוסק כדעה הא' שאין כופין.

בכל אופן אינו ברור בפשטות, שאם ס"ל שזה חיוב גמור גם כופין ע"ז, וא"כ מנ"ל לההגה"מ שלהרמב"ם גם כופין ע"ז?

אמנם עפהנ"ל מלקו"ש, שהרמב"ם ס"ל שאם יש חיוב על האדם לעשות איזה דבר עם אדם שני או עם דבר שני, נמשך החיוב גם על האדם הב' או על הדבר הב', מובן שבנדו"ד היות שיש על האדם חיוב להחזיר לו האבידה, נמשך עי"ז גם על החפץ שייכות להאדם האובד, וא"כ כבר כופין את האדם להחזירו.

כלומר: כשיש למישהו איזה חפץ השייך לאדם שני ואינו רוצה להחזירו, כופין אותו הבי"ד להחזירו, וכל הספק והשקו"ט בנדו"ד הוא שהיות ומעיקר הדין אין החפץ שייך להאובד, ורק שיש חיוב על האדם להחזירו (מטעם לפנים משורת הדין), יש להסתפק האם זהו מ"ע (בין אדם למקום) כזה שכופין עליו או לא, אבל מטעם דיני ממונות לכאו' אין מקום לכוף, כי אין המוצא מחזיק ממון חבירו אצלו שלא כדין. אבל אם אומרים שהיות ויש על הגברא חיוב להחזיר החפץ, מזה נמשך שגם החפץ עצמו שייך קצת להאובד, פשוט שגם בזה כופין, כמו שכופין מי שאינו רוצה להחזיר לחבירו חפץ השייך לו באמת, [וה"ז ממש כמו דינא דבר מצרא שלהרמב"ם היות שיש חיוב על הגברא לעשות טוב וישר ולהניח השדה שיקחנו הבר מצרא, נמשך גם על השדה שייכות וקצת קנין להבר מצרא]. וזה הכריח לההגה"מ לומר שלהרמב"ם גם כופין לעשות לפנים משורת הדין.

והנה ע"פ הנ"ל מלקו"ש שגם התוס' אזלי בשיטה זו, נמצא שגם לשיטת התוס' כופין אותו ע"ז, כי גם לשיטתם ה"ז חיוב, שהרי כתבו (ב"מ כד, ד ד"ה לפנים): "משום לפנים משורת הדין בעי לי לאהדורי", וא"כ היות שס"ל שיש על הגברא חיוב להחזירה, נמשך גם על החפץ עצמו שייכות להאובד, ובמילא כופין הבי"ד ע"ז.

[אלא שצ"ל שלתוס' הא דלעשות לפנים משורת הדין הוה חיוב, אינו מטעם הנ"ל שנחלקו בזה שמואל ור"נ והלכה כשמואל, כי התוס' (ב"מ פב, א. ד"ה לא) כתבו "וכר"נ קיי"ל בדיני לגבי כו"ע", ואם זהו מחלוקת בין שמואל ור"נ כמשנת"ל, צ"ל הלכה כר"נ, שאין זה חיוב גמור; ומוכרח לומר שהתוס' לומדים הסוגיא באופן אחר, ויש להם ראי' אחרת שזהו חיוב גמור, אלא שלאחר שאנו יודעים שלתוס' זהו חיוב מאיזה טעם שיהי', צ"ל שס"ל שגם כופין ע"ז מטעם הנת"ל].