פועל או נפעל

בלקו"ש חכ"ו פר' וירא א' מבאר דבהענין דגמילות חסדים ישנם בכללות ב' ענינים: א. הנפעל מהמצוה שממלא חסרון חבירו. ב. הפעולה של הגברא מדת החסד של הגומל חסד1, ועד"ז יש גם במצות "הכנסת אורחים": א. המאכל ומקשה וכו' שהאורח מקבל. ב. מדת החסד של בעה"ב המארח, ההתענינות ושימת לב שהוא מראה להאורח, וממשיך דבכלל בעניני גמ"ח נוגע בעיקר הנפעל, ההנאה והתועלת שחבירו מקבל בפועל, ומדת החסד של האדם הגומל חסד נוגע בעיקר להגברא הגומל חסד2, משא"כ במצות הכנסת אורחים ישנו חידוש מיוחד שהרגש החסד של בעה"ב המארח נוגע להנפעל, שהאורח ירגיש שכל הפעולות שהמארח עושה הוא בשבילו מצד התענינותו, ומבאר שם עפ"ז באופן נפלא דברי הרמב"ם (הל' אבל פי"ד ה"א-ב) אודות מצות הכנסת אורחים, למה נקט במיוחד "ללוות האורחים" ולא לשון כללי ד"הכנסת אורחים", כי דוקא ע"י לוי' -שהוא לאחר שהאורח כבר עזב את ביתו- מתבטא יותר ההתענינות והשימת לב של המארח עמו, וביאר שם עפ"ז כוונת הרמב"ם במ"ש בה"ג: "אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" שכוונתו בזה גם דכשהאורח רואה שחסר בההתמסרות וההתענינות של המארח שאינו מלוה אותו "אזיל סומקא ואתי חיוורא" שמרגיש בזה בזיון והוה כאילו שופך דמים, ונתגלה עי"ז למפרע שכל מה שנתן לו עד עכשיו הי' בלי התענינות וכו' עיי"ש, גם מבאר שם הא דכשהביא הרמב"ם מחז"ל "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" הביא הלימוד ממ"ש "וירא והנה שלשה אנשים", ולא הביא הפסוק שהובא בגמ' שבת (קכז,א) ויאמר וגו' אל נא תעבור וכו', כי דוקא בפסוק זה מתבטא השימת לב של המארח עיי"ש בארוכה.

וצריך ביאור למה באמת שונה מצות הכנסת אורחים משאר מצוות גמ"ח דבזה דוקא אמרינן שמדת החסד והתענינות של בעה"ב הוא מעצם המצוה והנפעל של מצוה? דלכאורה הרי כתב שם הרמב"ם: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, לנחם אבלים, להוציא המת, להכניס הכלה וללוות האורחים וכו' אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות", הרי כל מצוות אלו שמנה נובעות מאותה מצוה דואהבת לרעך כמוך, א"כ מהיכי תיתי לחלק ביניהם? גם במה שביאר כנ"ל דבלוי' אמרינן דאם אינו מלוהו ה"ה כאילו שופך דמים משום דאזיל סומקא ואתי חיוורא, לכאורה למה לא נימא כן גם בשאר מצוות גמ"ח שכשהמקבל רואה שאינו באופן של התמסרות וכו' אזיל סומקא וכו' והוה כאילו שופך דמים?

ההפרש בין הכנסת אורחים למצות צדקה

ונראה לומר בזה, דהנה כתב החינוך (מצוה תלא - מצות אהבת הגרים) וז"ל: "ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרוחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשנו. והכתוב רמז טעם הציווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם בחסדיו הוציאנו משם, יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן", עכ"ל.

ולפי"ז י"ל דעיקר יסוד המצוה דהכנסת אורחים אינו כ"כ משום שאין לו להאורח מה לאכול וכו' שהרי ע"ז ישנה מצות צדקה, ואפילו אם הוא עשיר הרי איתא במשנה (פאה פ"ה מ"ד) "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול וכו' עני היה באותה שעה", אלא יסוד המצוה היא דבהיות שהוא איש זר שבא מעיר אחרת ורחקו ממנו עוזריו במילא יש לו צער מזה, וכמ"ש החינוך שיש צער גדול לכל איש הרואה א"ע בתוך אנשים זרים, ועל זה תיקנו חכמים מצות הכנסת אורחים להסר ממנו צער זה ולפעול בו ההרגש שבאמת גם בעיר זו ה"ה כאילו נמצא בעירו ובביתו ביחד עם חבריו ועוזריו וכו'.

ועפ"ז מובן מ"ש בס' סולת למנחה (כלל ט"ו) בשם תורת האשם, דהעניים העוברים ושבים בשביל טרף ומזון בכלל צדקה הן ואינם בכלל כבוד אורחים (הובא באנצקלפדיה תל' כרך ט' עמ' קלה), ועד"ז הביא הגר"י ענגל בגליוני הש"ס שבת קכז, א, (ד"ה הכנסת אורחין) בשם המהרי"ל עיי"ש.

[ואף שכתב המנ"ח שם דמ"ש החינוך הוא רק מדרך המוסר ולא להלכה, הנה כוונתו דמצות הכנסת אורחים לא נכללת להלכה במצוה זו דלאהוב את הגרים, כי כנ"ל ה"ז נכלל בואהבת לרעך וגו' אבל מ"מ י"ל להלכה שזהו היסוד דמצות הכנסת אורחים].

מהו הגדר ד"אורח"

ועי' בב"י (או"ח סי' שלג) כתב וז"ל: "כתוב בתרומת הדשן סימן עב דשבות דשרי משום מצוה שרי נמי משום כבוד אורחין מיהו הני מילי באורחין שבאו לביתו כדאמרינן בהדיא בפרק מפנין (קכז, א) גדול הכנסת אורחין ממצות בית המדרש והתם נמי אשבות דשבת קאי, אמנם אם זימן אורחין לסעוד סעודה בביתו אבל לא נתארחו אצלו כהאי גוונא אין לנו ראיה להקל דהתם אאורחין שבאין מן השדה לביתו קאי ואפשר דמכל מקום אין לחלק", עכ"ל, ונ"ל דלאו במזמן את חבירו שיסעוד אצלו מיירי דההיא פשיטא דסעודת הרשות היא ואין בה מצוה כלל אלא באורחין שנתארחו אצל אחד וזימנם אחר לסעוד סעודה בביתו הוא דמספקא ליה עכ"ל, היינו דזה פשוט לו דאם זימן חבירו הדר בעירו דזה אינו הכנסת אורחים, וספיקתו הוא במי שאינו דר בעיר זה אבל יש לו מקום להתאכסן והוא מזמינו אם גם זה נכלל במצות הכנסת אורחים להתיר שבות וכו', ועי' רמ"א שם שכתב וז"ל: "וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר ג"כ לצורך אורחים; ולא מקרי אורחים, אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים וכו' אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו לא מקרי אורחים ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות", עכ"ל, היינו שהכריע ספיקת הב"י דכשזימן אורח לביתו אף שיש לו מקום אחר להתאכסן גם זה הוה מצות הכנסת אורחים שמתיר שבות וכו' וכן פסק אדה"ז שם (ס"ו) "ואינן נקראים אורחים אלא שבאו מעיר אחרת בין שנתארחו אצלו בין שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו שבאותה העיר שיסעוד אצלו אינו נקרא אורח וסעודת הרשות היא אלא אם כן זימנו לבא אצלו לכבוד האורח שיש לו שאז גם חבירו בכלל אורח לענין זה".

ולפי הנ"ל הרי זה מובן היטב, דמצות הכנסת אורחים שייך רק באדם שבא מעיר אחרת משום דכנ"ל יש לו צער להיות במקום זר, ולכן אפילו אם יש לו מקום להתאכסן מ"מ עי"ז שגם הוא מזמינו הרי זה מוסיף בו הרגש שהוא כמו שנמצא בעירו ביחד עם מרעיו וכו', וכן מובן עפ"ז גם הדין שאם מזמין אדם מעיר זה לכבוד האורח שיש בו מצות הכנסת אורחים, כיון דעי"ז פועל יותר אצל האורח ההרגש שנמצא ביחד עם מרעיו וכו', וזהו יסוד כל המצוה.

ואי נימא כן מבואר היטב מה שנתבאר בהשיחה דמצות הכנסת אורחים שאני משאר גמ"ח, דכאן נוגע פעולת הגברא, שהאורח ירגיש ההתענינות והשימת לב של המארח כיון שזה גופא הוא הוא יסוד המצוה, כי אם רק יתן לו צרכיו לאכול וכו' והאורח לא ירגיש ההתענינות של המארח הרי לא הועיל כלום להסר הצער וכו' שהרי עדיין יש לו ההרגש שהוא איש זר במקום נכר.

בעה"ב יטרח בעצמו

ובקידושין לב, ב איתא: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם, נתן הכוס לר' אליעזר ולא נטלו, נתנו לר' יהושע וקיבלו; אמר לו רבי אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו? אמר ליה: מצינו גדול ממנו ששמש, (אברהם גדול ממנו ושמש) אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו: (בראשית יח) והוא עומד עליהם! ושמא תאמרו, כמלאכי השרת נדמו לו? לא נדמו לו אלא לערביים, ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו?" ועפ"ז כתב רבינו יונה בס' היראה (ד"ה ואם יבאו) וז"ל: "ואפילו אם יהיו לו אלף עבדים יטרח הוא בעצמו, ויעמוד עליהם, מי לנו גדול כאברהם ששמש למלאכים והיו לו כמה עבדים ושפחות שנאמר ואת כל ילידי ביתו וגו' (בראשית יז) אף על פי שנראו כערביים כדברי רבותינו ז"ל . . ויכבדם כאדונים לו וכן מצינו באברהם (שם יח ג) שקראם אדונים וכו'", עכ"ל, וכ"כ במטה משה ועוד בכ"מ, נמצא שמפרש דהך עובדא עם ר"ג הוא דין אחד עם הכנסת אורחים.

ולכאורה פשטות הטעם בזה הוא משום מצוה בו יותר מבשלוחו (וכמ"ש בשו"ת חדות יעקב חאו"ח סי' יט ובכ"מ) אבל לפי"ז יש להקשות, דהרי כתב אדה"ז בקו"א סי' רנ (סק"ב) דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש בי"ד סי' רמ וכו' עיי"ש, ולפי"ז לכאורה קשה דלמה הטריח ר"ג א"ע דוקא משום מצוה בו יותר מבשלוחו? ולפי מה שנתבאר לעיל ניחא דכאן אין זה משום מצוה בו יותר משלוחו אלא זהו חלק מעצם המצוה, כי כשהאורח רואה שבעה"ב עצמו מטריח עבורו, הנה זה גופא פועל אצלו הרגש של כבוד וכו' כאילו נמצא בעירו.

ועפ"ז מובן גם מ"ש בס' כף החיים (להגר"ח פאלאג'י) סי' ה (אות כז) דאף מי שאין ידו משגת להכניס אורחים כי אין לו בית ולא ממון, עכ"ז יש תחבולה שילך אל פתח שער העיר וכי יבוא אחד מאחיך בשעריך לך נחה אותו אל המנוחה ואל בעה"ב המקבל אורחים בסבר פנים יפות, ותרוץ לפני האורחים לתור להם מנוחה ולנחותם הדרך וכו' ויחשב לך כאילו הכנסתם לביתך והם מאוכלי שולחנך וכו' ויהי' בנסוע האורח ילך עמו להלוותו חוץ לשער העיר ולהראות להם הדרך אשר ילך בה וכו', דלפי הנ"ל מובן דזה גופא הוא קיום המצוה, וראה גם במד"ר (שה""ש פ"ב) בנוגע לאליהו הנביא כשהאתאכסן אצל הצרפתית: "ר' יהודה בר' סימון אמר וכי משלה אכל והלא היא והוא משלו אכלו דכתיב (מלכים א' י"ז) ותאכל היא והוא, הוא והיא כתיב, אלא ע"י שקבלה אותו בסבר פנים יפות ושמשתו זכתה להחיות את בנה", הרי דעי"ז גופא שקבלתו בסבר פנים יפות קיימה מצות הכנסת אורחים, וכ"כ בס' מגן אבות (לרשב"ץ) אבות פ"א מט"ו.

ועי' ברכות נח, א, אורח טוב מה אומר כמה טירחות טרח בעה"ב בשבילי, ואורח רע אומר להיפך עיי"ש, ולפי הנ"ל י"ל דשבח זה אינו סתם ענין צדדי אלא זה גופא הוא יסוד המצוה שמשבח את בעה"ב שקיים המצוה בשלימות.

וראה שו"ת בצל החכמה ח"ד סי' לה שהעיר בלשון הרמב"ם (שם) שכ', מצות עשה של דבריהם לבקר חולים וכו' וללוות "האורחים", (ושם ה"ב) וגדולה הכנסת "אורחים" מקבלת פני שכינה "ולוויים" יותר מהכנסתן וכו' ע"כ. מדקדוק לשונו נראה דלא שייכא מצות לוי' רק כלפי אורח מעיר אחרת שרוצה לצאת את העיר להמשיך דרכו או לחזור לביתו, אבל לא כלפי בני העיר כשאחד מהם רוצה לצאת לדרך, גם בזוה"ק (פר' וירא דף קד, ב) איתא, "ת"ח כד בר נש עביד לוי' לחברי' איהו אמשיך לשכינתא לאתחברא בהדי' ולמהך עמי' באורחא לשזבא לי' ובגין כך בעי ב"נ ללוי' "לאושפיזא" בגין דחבר לי' לשכינתא וכו'", עכ"ל. הרי קאמר דבעי ללוי' לאושפיזא דוקא, גם המהרש"א בחא"ג (סוטה מו, ב ד"ה כל שאינו) כ' אעפ"י שמתלוה "האורח" וכו', וכ"ה גם בעוד אחרונים, ומבאר טעם הדבר עפמש"כ המהרש"א בחדא"ג (שם ד"ה הראני) דודאי עיקר מצות לוי' להראות להמתלוה שילך בדרך באין מכשול, וכ"כ עוד שם (ד"ה ומה כנעני) דעיקר מצות לוי' שיגיד לו הדרך שילך בה שאפשר שיטעה בה המתלוה ע"כ. וזה ניחא באורח בן עיר אחרת שאינו מכיר סביבות העיר והדרכים היוצאים ממנה עד עיבורה של עיר או עד מיל שהוא שיעור חובת לוי' לחבירו. משא"כ בן עיר שמכיר את העיר ואת השטח שסביבותי' ואין מקום לחשוש שיטעה אה"נ שא"צ ללוותו, וכעין המבואר בתוס' (פסחים ב' א ד"ה יכנס) בקשר למה דאיתא התם, לעולם יכנס אדם בכי טוב ע"ש, וממשיך שם להוכיח שבאמת החיוב הוא גם לבן עירו, אלא דכיון שהרמב"ם מביא שם אודות אברהם אבינו והוא ליווה את האורחים לכן נקט אורחים דוקא עיי"ש, וראה גם בספרו 'אהלך באמיתך' פ"ז.

ולפי מה שנת' בהשיחה א"ש בפשטות, דהרי כאן איירי הרמב"ם במצות "הכנסת אורחים" ונת' דלוי' הו"ע עיקרי ומיוחד במצוה זו שמגלה עי"ז שימת לבבו כו' להאורח, ולוויית בן עירו לא שייך כאן כלל.

גדול הכנסת אורחים מהקבלת השכינה האם לכו"ע?

ב. בסעי' ג' שם רצה לתרץ הטעם שלא הביא הרמב"ם הראי' מהפסוק "ויאמר גו' אל נא תעבור גו', שהרי מבואר בשבועות לה, ב, דזה א"ש רק למ"ד דשם זה הוא קודש, אבל לא למ"ד דשם זה חול עיי"ש, ולכן הביא הפסוק דוירא והנה שלשה אנשים וכו' דבמילא זה אתי לפי כו"ע, ובהערה 26 - 29 ביאר שאין זה סתירה להגמ' שבועות, כי מבואר בכ"מ מאמר זה דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה הוא גם למ"ד דהוה חול כי נלמד מעצם המאורע שעזב השכינה והלך לקבל האורחים עיי"ש מה שהביא מהעיון יעקב שבת קכז, ב, ושו"ת שער אפרים סי' סד.

וראה שו"ת 'קול מבשר' ח"א סי' סד שהביא הקושיא (שהובא במקומות שבהערות הנ"ל בהשיחה ועוד) דאיך קאמר בגמ' שבועות שם דמאמר זה דגדולה הכנסת אורחים יותר וכו' קאי למ"ד דשם זה קודש, הרי גם למ"ד דשם זה חול, יש ללמוד זה מעצם המאורע שאברהם עזב השכינה ועסק בהכנסת אורחים?

ותירץ דבגמרא ב"מ פו, ב, איתא וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום אמר ר"ח ב"ר חנינא יום שלישי למילתו של אברהם אבינו הי' ובא הקב"ה לשאול בשלומו, והרא"ם בתחלת פ' וירא כתב בשם יש מפרשים מדלא הוזכר בזאת המראה שום דיבור משמע שלא נראה אליו ה' אלא כדי לבקרו, והמהרש"א בב"מ פו, ב, חיזק דבריהם דלמ"ד זה מיד אחר שביקר את אברהם הלך לו עיי"ש, ולפי דעה זו, בפסוק הראשון וירא אליו ה' נסתיים סיפור התגלות השכינה שבאה לבקר את אברהם ולשאול בשלומו ואח"כ נסתלקה השכינה ממנו שלא נראה אליו ה' אלא כדי לבקרו, ואח"כ בפסוק השני מתחיל לספר ענין אחר של ביאת האורחים והכנסתם, וירא והנה שלשה אנשים וגו' וירץ לקראתם וגו' ויאמר ד' אל נא תעבור מעל עבדך יוקח נא מעט מים וגו' ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום וגו', ומה שאמר אח"כ: ויאמר ה' זעקת סדום וגו', זה היה דיבורו של הקב"ה לאברהם בהתגלות חדשה אחר הסתלקות השכינה מההתגלות הראשונה שלא בא רק לבקרו, ולפי דעה האחרת, הכל התגלות אחת ולא נסתלקה שכינה עד אחר יציאת האורחים מבית אברהם ואז דיבר עמו הקב"ה מענין סדום עיי"ש, ולפי"ז י"ל דבמחלוקת דעות אלו תלויה המחלוקת של התנאים במס' שבועות בפסוק ויאמר וגו' אל נא תעבור מעל עבדך אם השם הוא קודש או חול, דאם לא נסתלקה עדיין השכינה בעת הכנסת האורחים א"כ על כרחך שם זה קודש, דאי אפשר לומר שהוא חול ולגדול שבמלאכים אמר כן אברהם, דאיך יקרא אותו אדון בפני המלך שהרי זהו מרד, כדאיתא בקידושין מג,א גבי אוריה החתי שאמר אדוני יואב, ומי שאומר שם זה חול סובר כדעת ר' חמא ב"ר חנינא, שבתחלה לא נראה לאברהם אלא כדי לבקרן ולשאול בשלומו ואח"כ נסתלקה שכינה קודם ביאת המלאכים ושלא בפני המלך יכול לקרוא אדון לגדול שבמלאכים, ועפ"ז סרה קושיא הנ"ל על הגמ' שבועות כמאן אזלא הא דאר"י א"ר גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה כמאן כאותו זוג דסברי שם זה קודש, והוקשה דלכו"ע יש ללמוד כן מעצם המאורע? ולפי הנ"ל ניחא למ"ד שם זה חול על כרחך שכבר נסתלקה שכינה קודם ביאת האורחים (דאם לא כן איך קרא אברהם להמלאך אדון לפני המלך) ואין שום הוכחה שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה עכתו"ד עיי"ש עוד.

ולפי דבריו נמצא דאדרבה דוקא משום שהרמב"ם פסק בס' היד (הל' יסוה"ת ספ"ו) דשם זה קודש (לא כמ"ש במו"נ) יכול ללמוד כאן ראי' דגדולה הכנסת אורחים וכו' מוהנה שלשה אנשים וכו' כיון דלפי"ז נמצא שלא נסתלקה השכינה.

אלא שיש להקשות על דבריו דכיון שהביא רש"י בריש הפרשה דעת רב חמא בר חנינא שבא לבקר את החולה והי' יום שלישי למילתו וכו', (דלפי הנ"ל נמצא דלדעה זו נסתלקה השכינה מיד אח"כ) א"כ איך הביא רש"י אח"כ בפסוק ג' גם הדעה דאדנ"י הוא שם קודש? ומוכח מזה לא כמ"ש.