במדרש רבה (ב"ר פנ"ה, ד): "יצחק וישמעאל היו מדיינים זה עם זה. זה אומר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה, וזה אמר חביב אני ממך שנמלתי לח' ימים".

ולכאורה יש לדקדק בהלשון, שבדברי ישמעאל אומר "אני חביב ממך", ואילו בדברי יצחק אומר "חביב אני ממך" - דכאן מקדים תיבת "אני", וכאן מקדים תיבת "חביב".

ואולי יש לפרש ע"פ המבואר בארוכה בלקו"ש (חכ"ה שיחה ג' לפ' וירא) בפירוש מדרש זה, שתוכן השקו"ט בין ישמעאל ויצחק הוא, שישמעאל טען למעלתו בגלל שעשה את המצוה בתור בר חיובא, ומתוך גדלות הדעת, ואף היה יכול למחות ולא מחה - שכ"ז הוא מעלה מצד ה"מציאות", השכל וההסכמה שלו; ואילו יצחק טען, שאף שעשה את המצוה בקטנות ומבלי דעת וכו', הרי אדרבה - בזה מודגש שהקשר עם הקב"ה נוצר מצד הקב"ה בלבד, בלי תערובת של עבודת האדם כלל. ועיי"ש בארוכה.

ועפ"ז י"ל, דלכן ישמעאל מקדים תיבת 'אני' - "אני חביב" - וכוונתו בזה, שבגלל שהיתה כאן השתתפות של ה'אני' שלו, שעשה זאת מתוך שכל והסכמה ורצון, הרי זהו הטעם לה'חביב'. זה שה'אני' שלו השתתף במצוה, הוא שעושה את ה"חביב ממך";

משא"כ יצחק טען להיפך, שאמנם לא היתה כאן השתתפות של ה'אני' שלו במעשה המצוה, שהרי נעשתה בו בעל כרחו ומבלי לשאול לדעתו כלל, הרי אדרבה, יש כאן חביבות עצמית, ולכן מקדים תיבת 'חביב' - שיש כאן חביבות עצמית שבאה עוד לפני ה'אני' - ורק אחר כך מוסיף תיבת 'אני', שאותה חביבות עצמית שמצד הקב"ה לבדו באה ומתגלה בתוך ה'אני' שבא רק לאחר מכן. וק"ל.