בלקו"ש חי"ד פ' ואתחנן (הדרן על מס' שבת) מבאר החילוק בין ב' סוגי שבות הא שאסרו חכמים גזירה שמא יבא מהן איסור סקילה שאז אסור גם לצורך מצוה, והא דאסרו חכמים מפני שהם דומים למלאכות שאז לצורך מצוה מותר.

ומבאר החילוק בין מלאכת הוצאה כשעוקר בלי הנחה או עשה הנחה בלי עקירה - דלא מצינו דמותר לצורך מצוה, משא"כ בקשר שאינו של קיימא דמותר לצורך מצוה, ומבאר דבהוצאה הרי עשה חלק מהמלאכה ורק שיש גזירה שמא יבא לעשות כולה ויתחייב מן התורה, ולכן לא הותר לצורך מצוה, משא"כ בקשר שאינו של קיימא הרי חסר בעצם מהות הקשר ואין בה אפילו במקצת וחלק דהמלאכה דאורייתא, וטעם איסור דרבנן הוא משום דדומה למלאכה דאורייתא בחיצוניותו, ולכן לצורך מצוה הותר. עכתודה"ק.

ומצינו בדוגמא לזה בשו"ע רבינו סי' שו סי"ג: דדברים האסורים משום שבות גמור כמו מקח וממכר דאסור גזירה שמא יכתוב [כמבואר לעיל שם בסעיף ד'] אינו מותר לצורך מצוה, וראה בפמ"ג בא"א שם סקט"ו דמביא ראי' דטעם איסור מו"מ הוא משום שמא יכתוב ולא משום ממצוא חפצך מהא דאין מקדישין בשבת דאם הטעם הוא משום ממצוא חפצך הי' צ"ל מותר להקדיש כי חפצי שמים מותר, ואם הטעם משום שמא יכתוב שפיר דמי דאין מקדישין.

ובהאי ענינא יש להעיר משינוי והשמטת אדה"ז בשו"ע שלו ממש"כ בשו"ע והמג"א, דבשו"ע סי' שו ס"ו כתב: "חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה ולפקח על עסקי רבים ולשדך התינוק ליארוס וללמדו ספר או אומנות וכו'", ובמג"א שם סק"י כתב לפרש: "חשבונות של מצוה כגון סעודת חתונה", ומציין לכתובות דף ה', ושם: "אביי ורבא אמרי תרווייהו דחשבונות של מצוה מותר", ובפרש"י שם, דהאיסור לחשב (בפה) חשבונות הוא משום ודבר דבר. וטרחו הפוסקים לפרש כוונת המג"א בזה (ראה פמ"ג שם ובתהל"ד), וגם בסדר הדברים, דתחילה מביא חשבונות של מצוה ואח"כ פסיקת צדקה, פיקוח צרכי רבים ושידוך הבנות וכו' ראה שם בשיטה מקובצת בביאור סדר הדברים.

אמנם אדה"ז השמיט לגמרי חשבונות של מצוה, ובסעיף יב כתב דפיקוח צרכי רבים מותר דאיסורו הוא רק משום ממצוא חפצך ודבד דבר ולכן מותר לצורך רבים דהוה כמו צורך מצוה, ובסעיף יג כתב דמותר דיבור של מצוה כגון לשדך הבנות או לדבר עם המלמד וכו', ובסעיף יד כתב דמותר לפסוק צדקה לעניים דהוה דיבור של מצוה ואינו דומה למעריך ומקדיש, ולכן אינו דומה למקח ולממכר, דאם הי' דומה למו"מ דהוא שבות גמור כנ"ל לא הי' מותר לצורך מצוה.

ולכן י"ל דמה שהשמיט הא דמותר לחשב חשבונות של מצוה בפיו הוא דבסי' שז סי"ג כתב דהא דאסור לחשב חשבונותיו בפיו הוא משום שמא יכתוב, ולכן שבות גמור הוא כמו מו"מ דלא הותרו לצורך מצוה, ורק (חשבונות) האסור משום ודבר דבר הותרו לצורך מצוה כנ"ל, ועצ"ע.

ב. עוד יש להעיר בשבותים דרבנן כמו במקלקל אם הותרו לצורך מצוה, ולכאורה צדדי הספק הוא האם מקלקל נחשב כאיסור הדומה להמלאכה עצמו שאין בו משום קלקול, ולכן אסור, וע"ד דוגמא: קורע שלא ע"מ לתפור שהוא קלקול דומה לקורע ע"מ לתפור דאסור מה"ת; או דהוא כמו שבות גמור דאסור משום גזירה. ואה"נ דלא הוה כמו הגזירה לגבי עשיית חלק מהמלאכה (ע"ד הוצאה), אמנם ע"ד מו"מ הנ"ל דהוא שבות גמור עד"ז קלקול יש בו משום גזירה דאתי לאיחלופי באותה מעשה עצמה שאין בו קלקול שאסור מה"ת. וי"ל דמשום זה גופא נחשב קלקול עדיין לשם מלאכה.

ואולי בזה חלוקין רש"י ותוס' בב"ק (לה, א) אם במקלקל הוה כמו חייבי מיתות שוגגין לפטור מממון דאי נימא דמקלקל הוא שבות חדש משום דדומה להמעשה בלי קלקול - המלאכה, אז לא אמרינן שיש לו שייכות בעצם להמזיד לומר חייבי מיתות שוגגין וכמו שכ' שם התוס', אמנם רש"י ס"ל שהוא גזירה דאתי לאיחלופי, דבעצם יש לו שייכות למעשה המלאכה בלי קלקול והוה כמו מעשה השוגג שהוא כמו מעשה המזיד דאמרינן לגבי חייבי מיתות שוגגין לפטור מממון.

ומצאתי בזה דברים מפורשים בחי' הרשב"א בכתובות (ה, ב) בד"ה הלכה כר' יהודה באינו מתכוון מקלקל הוא אצל הפתח, שהקשה שם דעדיין אמאי מותר לבעול לכתחילה בשבת הגם שהוא מקלקל הרי מקלקל פטור אבל אסור, וכתב שם לתרץ בכמה דרכים, בתחילה כ' משום מצוה שרי ואח"כ כתב דטעם איסור מקלקל הוא משום דאתי לאיחלופי באיסור דאורייתא, והכא אינו דומה לעשיית פתח דבנין ממש ולכן לא אתי לאיחלופי ולכן לא שייך למיגזר, ושרי.

וי"ל דהך ב' מהלכים בדברי הרשב"א חלוקים בגדר השבות דמקלקל, וכדאמרינן לעיל. דלתי' הא' הוא משום שבות דדומה למלאכה דאורייתא ואין בו שם מלאכה כלל, והוא שבות חדש דדומה למלאכה דאורייתא, ולכן לצורך מצוה מותר וכנ"ל. אמנם לתי' השני מקלקל אסור משום גזירה, ולכן אי אפשר להתיר לצורך מצוה דהוא שבות גמור ויש בו שם מלאכה כנ"ל, ולכן מוכרח לחלק בין מעשה מקלקל דאתי לאיחלופי למעשה מקלקל דא"א לאיחלופי, דמקלקל דאי אפשר לאיחלופי מותר אפילו בלי צורך מצוה דמלכתחילה לא אסרו במקלקל כזה.

ושבות דמלאכה שאצל"ג דלר"ש פטור אבל אסור, אם מותר לצורך מצוה מצינו בזה מחלוקת בין ר"י לר"ת בתוס' (שם ו, ב) ד"ה לדם את"ל לדם וכמבואר בשטמ"ק ופנ"י שם, ועוד אחרונים.

ובאינו מתכוון לר' יהודה אם סוברים כמו שיטת התוס' ביומא (לד, א) שהוא אסור מדרבנן האם מותר לצורך מצוה, ראה רשב"א הנ"ל במהלך השלישי שיש לפרש כהנ"ל ע"ד המבואר לעיל בהגדר דשבותים אלו, ויש להאריך בכ"ז, ודוק.