בליקוטי שיחות חלק י״ט ע' 189 מבאר שאין לומר שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי במתנה, הוא מצד שגמירת דעת הנותן לא חל עד אחר כדי דיבור, דאם כן הי׳ יוצא שאסור (עכ״פ לכתחילה) לאכול את המתנה עד אחר כדי דיבור. וזה לא מצינו בשום מקום. עיי״ש.

והנה לשון ׳עכ״פ לכתחילה׳ אינו מובן לכאורה, דהרי ברור דבדיעבד, אם כבר אכל, חייב לשלם. וא״כ מה שייך לומר ד״עכ״פ לכתחילה״ אסור לו לאכול?

לכאורה הי׳ יותר מתאים הלשון ש״אפילו לכתחילה״ אסור. דהנה גם לפי מסקנת השיחה שם שדין תוכד״ד הוא שגמר הקנין הוא מיד אלא שיש לו כח לבטל את הקנין בתוכד״ד, הרי ברור שאם ביטל הנותן את הקנין בתוכד״ד והקונה אכל את המתנה לפני הביטול, הקונה חייב לשלם, כמ״ש בתשו׳ הראנ״ח ח״א סי׳ כח בנותן מתנה על תנאי ולא נתקיים התנאי שהמקבל חייב לשלם הפירות שאכל שהרי נתבטל הקנין למפרע (ועי׳ שער המלך ה׳ זכי׳ ומתנה פרק ג׳ הל״ו שכן מפורש ברמב״ם שם ותמה על הראנ״ח שלא הביא מקורו מהרמב״ם).

ומעתה הרי ברור שכשביטל הנותן בתוכד״ד הקונה חייב לשלם מה שאכל. אלא שאין לאסור לאכלו לכתחילה, וכמו במתנה על תנאי שאין לאסרו לאכול לכתחילה על החשש שאולי לא יתקיים התנאי. משא״כ אם נאמר שגמר הקנין הוא אחר תוכד״ד, סביר לומר, שמלבד החיוב לשלם במקרה שכבר אכל, יש בזה גם איסור לאכול לכתחילה.

אך י״ל גם כן דאפילו לפי הסברא שדין דתוכד״ד הוא שהקנין חל מיד אלא שהנותן יש לו כח לבטל את הקנין, היינו שמבטל את הקנין מכאן ולהבא, ולא שיש לו כח לעקור את הקנין למפרע. וא״כ ברור שהקונה אינו חייב לשלם מה שאכל, שהרי זה דומה ממש למ״ש הרמב״ם בזכי׳ ומתנה פרק ו׳ דבמתנה ע״י להחזיר אין הקונה חייב לשלם מה שאכל לפני החזרה.

אך אין לומר כנ״ל,דעי׳ לקו״ש שם ע׳ 215 מה שהאריך בחקירת הרוגוצ'ובי בקידושי כסף, האם קנינו הכסף ע״י האשה הוא סיבה להקידושין או שהקידושין הוא סיבה להקנין. ומוכיח מדברי הרשב״ם (ב״ב קכט, ב) שמסביר מה שאמרו שם שבקידושין אין חזרה בתוכד״ד, דהיינו שאם קידש אשה וחזר בו בתוכד״ד ואמר שהכסף יהי׳ מתנה ולא ליהוו קידושין, אין שומעין לו, ע״כ. ולכאורה אינו מובן, אמאי אינו מתאר הרשב״ם מקרה פשוט יותר, שהוא חוזר בו לחלוטין מנתינת הכסף ודורש את הכסף בחזרה מהאשה? מזה מוכיח הצפנת פענח שבמקרה שהמקדש מתחרט לגמרי על נתינת הכסף, הי׳ החזרה כן חל בתוכד״ד גם לגבי הקידושין. שהרי לגבי הקנאת הכסף יכול לחזור בו בתוכד״ד וא״כ כשמתחרט על הקנאת הכסף מתבטלים ממילא הקידושין. אך זה רק אם נאמר שהקנין הוא העילה להקידושין. עיי״ש בלקו״ש בארוכה.

ומעתה, אם נאמר שמה שבתוכד״ד יכול לבטל הקנין, הפי׳ הוא שמתבטל הקנין רק מכאן ולהבא, אבל אין כאן ביטול למפרע, א״כ הדרא קושיית הרוגצובי על הרשב״ם לדוכתא? דמה איכפת לן שהקנאת הכסף מתבטל בתוכד״ד, הרי לא נתבטל למפרע וממילא כבר חלה הקידושין? ומשמע מזה שחזרה בתוכד״ד עוקר את הקנין למפרע. וממילא מוכח שאם אכל הקונה את המתנה לפני החזרה, חייב לשלם.