בלקו"ש ח"י ע' 267, באג"ק מכ"א טבת ה' תשי"א, כותב כ"ק אד"ש בענין חלוקת הש"ס "ע"י השתתפותו עם שאר הלוקחים חלק בחלוקת הש"ס, יש לו שייכות גם ללימודם, וכאילו לומד כל הש"ס כולו". ובהערה שם, "ובנדו"ד יש להביא ראי' מעונשין ~דמרובה מדה טובה~ דמלאכה שעשאוה שנים (שבת צג, א ושם) הלכה דאם זה אינו יכול וזה אינו יכול שניהם חייבין ודי בשיעור א' לשניהם .... וגם בנידו"ד כ"א בפנ"ע א"י .... ואכמ"ל".

ויש לציין למש"כ באבנ"ז או"ח סי' שמ"א אות ו' (הובאו דבריו בפסק"ת ח"א סי' מ"ב) "מ"ש בפשיטות דזה אינו יכול וזה א"י אף דחייב בשבת אינו יוצא ידי מצוה במקום שצריך בעצמו. לא כן אנכי עמדי ... רק החילוק בין אם דנין על אדם העושה או על הפעולה הנעשה, שאם דנין על האדם נוכל לחשוב כאילו עשה כולו כיוון שבלעדו לא הי' נעשה, ואף דלגבי חבירו נחשב ג"כ כאילו עשאו הוא מה איכפת לו בחבירו, אבל לגבי הפעולה הנעשית מאי חזית דשדית בתר הכשר שדיה בתר הפסול. וע"כ לענין המצוה שאנו דנין לענין העושה אם קיים המצוה או לא גם בזא"י וזא"י מהני" עכתו"ד (וע"ש שמביא ראי' מח"ע וחב"ח). ולסברא זו מובן ג"כ דשייך זה בנידו"ד.

והנה מעין סברא זו אפ"ל בביאור ספיקת הגמ' קידושין (ה, ב) לתי' בתרא, דנתן הוא ואמרה היא ספיקה היא וחיישינן מדרבן, ועי' בפרש"י דנתן הוא דמי לכי יקח ואמרה היא דמי לכי תקח [והנה בהשקפ"ר משמע מפרש"י דהספק הוא האם זהו דין חיובי דבעינן כי יקח, וא"כ גם נתן הוא ואמרה היא הוי כי יקח, או שזהו דין שלילי ופסול בכי תקח, ולפ"ז באמרה היא הרי יש פסול הזה. אמנם לפ"ז הול"ל "נתן הוא הוי כי יקח ואמרה היא הוי כי תקח, ומהלשון דמי לכי יקח או לתקח משמע קצת באו"א].

ואפ"ל בזה דתלוי ביסוד הדין דכי יקח, דאפ"ל שזהו דין בהחפצא דקידושין שצ"ל באופן דכי יקח. וכמו שמסתבר לומר בהדין דלקמן בגמ' דהאומר הריני אישך וכו' דבעינן כי יקח ולא שיקח א"ע, והיינו דבאופן כזה אי"ז קידושין, וכמו שהוא בגט שם (ובפרט לשיטת הרמב"ם והרי"ף (עי' בר"ן שם ועוד) דמיירי בהנוסח הכתוב בהגט), שבאופן כזה אי"ז גט. והיינו שנוסח כזה אי"ז מעשה קידושין (וכמו בהנוסחאות דלקמן (ו, א) שאינם מועילים, והיינו שאי"ז נוסח קידושין, ולכן בעצם אי"ז קידושין.

ולאידך אפ"ל שזהו דין על האדם, והיינו שהתורה אומרת שהבעל צריך לקדש ושרק הבעל יכול לעשות את מעשה הקידושין (והיינו שאי"ז דין בשם קידושין וחפצא דקידושין ששם קידושין הוא רק כשנעשה ע"י הבעל, כ"א זהו דין בהבפועל, שהכח בפועל לקדש ניתנה רק להבעל, ולכן אם הוא אינו מקדש הרי אין הכח של קידושין ולכו אין מועיל [ומובן שאם אינו מועיל בדרך ממילא אי"ז חפצא של קידושין אבל השאלה הוא מהו העילה ומהו העלול].

ואפ"ל דבזה תלוי גם שני הצדדים בגמ' הנ"ל, דאם זהו דין בהקידושין שצריכים להיעשות ע"י הבעל, א"כ מכיון שאנו דנין על הפעולה, אפ"ל מאי חזית דשדית על הבעל שדיי' אאשה, ופסולין, משא"כ אם זהו דין על הפועל, וא"כ אנו דנין על האדם, א"כ שפיר כשרים דנחשב שהוא עשה לגמרי.