ב'לקוטי שיחות' חל"ה (וישב-חנוכה - עמ' 169 ואילך) מבאר פלוגתת רש"י והרמב"ן (וישב לז, יז) אם יוסף הלך לבקש את אחיו בידעו שהם מבקשים להמיתו או לא - דהרמב"ן מפרש שהמלאך אמר לו בלשון המשמשת לשתי האפשרויות, ואילו הי' אומר לו המלאך במפורש שאחיו מתנכלים לו היה נמנע מללכת ולא היה מסכן עצמו, ורש"י מפרש שיוסף הלך לבקש את אחיו אע"פ שידוע שהם מבקשים להמיתו.

ומבאר שפלוגתא זו תלויה בפלוגתת הראשונים. דהנה הראשונים נחלקו במי שרצה להחמיר על עצמו ולמסור את עצמו למיתה ובכך לא לעבור על א' ממצוות התורה (חוץ מג' העבירות שבהם "יהרג ואל יעבור"), דדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) שהדבר אסור, והעושה כן מתחייב בנפשו, דעת התוס' (ע"ז כז, ב) שרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג ו"אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו" ('כסף משנה' לרמב"ם שם).

ובכך נחלקו רש"י והרמב"ן: לשיטת הרמב"ן כל מי שדינו שיעבור ואל יהרג, אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, ולכן מפרש שדברי המלאך לא נאמרו מפורש ליוסף, כי אילו ידע שסכנה בדבר היה אסור לו לסכן את עצמו. ומשא"כ לרש"י הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג, אבל אם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו, ולכן מפרש שיוסף אכן ידע על הסכנה, ולמרות זאת סיכן את עצמו כדי לקיים את שליחות אביו.

וממשיך לבאר בדעת רש"י ע"פ דעת הכס"מ (ועוד) ש"אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמכור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם", ומכאן שחיוב המסי"נ במצב זה אינו בשביל קיום המצוה הפרטית שבשבילה מוסר נפשו, אלא לקדש שמו יתברך לבטל פירצות הדור. ויוסף שראה בהנהגת אחיו בענין כיבוד אב - שהדור פרוץ בכיבוד אב ואם ראה לנכון למסור נפשו על זה. עכתד"ק.

ויש להעיר: א) שבספר תיבת גמא - מבעמח"ס פרי מגדים - בפ' וישב ביאר תוכן תירוץ זה שבהשיחה (אלא שהוא לא כתב זה ע"פ פשש"מ דווקא ולא נכנס לחילוקים שבין הרמב"ן ורש"י)*.

ב) בהערה 21 (בעמ' 171) מובאים דברי השל"ה: "יוסף שמע לאביו וקיים ציווי אביו אע"פ שסכנה גדולה היה לו ואע"ג .. כי אתה ואביך חייבים בכבודי זהו בדבר השייך לבין אדם לבין המקום אבל הנוגע לעצמו מחיל אנפשי' לעשות רצון אביו".

ומקשה ע"ז "שדבריו צריכים - עיון, דהרי אין נפשו של אדם קנינו אלא קנין הקב"ה..".

ולהעיר שעד"ז הקשה הכתב סופר בהגהותיו לשו"ע סי' ר"מ, וכ' להשיג דאין למדין מקודם מ"ת, שהרי מחללין את השבת מפני פיקוח נפש, דמוטב שיחלל שבת אחת וישמור שבתות הרבה, וכל-שכן שאין לקיים באופן זה מצות כבוד או"א ואסור ג"כ להחמיר ע"ע ובפרט בנדו"ד שגם האב מצווה בכבודו של מקום.

אבל באמת הביאור שבגוף השיחה בדעת רש"י יבאר כ"ז באופן בהיר יותר.

ג) ולהעיר עוד שמסקנת כ"ק בהשיחה תואמת את המבואר בהרחבה ע"י הגאון החיד"א בספרו ראש דוד פ' תולדות (בכמה דפוסים - ד"ה ואולם - כב, א), שהבן רשאי להחמיר בכגון דא.

ד) בהערה 30 איתא: "ולהעיר שגם בפועל על-ידי הליכת יוסף אליהם, נתוספה הדגשה בגודל החיוב דכיבוד אב ואם, שהרי זה שיוסף היה פרוש מיעקב עשרים ושתים שנה - הוא "כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם" (פרש"י וישב לז, לד ממגילה טז, סוף עמוד ב').

הערה זו קשורה, לפענ"ד, בביאורו של כ"ק אדמו"ר נשיא-דורינו בלקו"ש ח"ה עמ' 407 (וכן בעמ' 154 הערה 42), אם כי ממבט ראשון הרי היא בסתירה אלי';

שהרי בלקו"ש ח"ה שם מבאר דזה שליעקב לא היה כיבוד אב מיוסף כנגד כ"ב שנה שלא קיים כיבוד אב - אין זה ענין של עונש אלא ענין של סיבה ומסובב (מדה כנגד מדה). אצלו חסרה היתה העבודה של כיבוד אב, ממילא לא היתה אצלו (התוצאה) המסובב שבא כתוצאה מעבודה זו, ואילו הי' אצל יעקב כן עבודה זו, הרי היה זוכה לכיבוד (אב) מכל בניו שעיקרם הוא יוסף (-כמבואר שם בשיחה) וכהל' בשיחה ".. אין הכוונה לעונש, אלא לענין העדר המסובב שבסיבת העדר הסיבה". עכת"ד.

ואילו מהערה הנ"ל (בלקו"ש חל"ה) משמע שיוסף גרם לתיקון בכבוד אב (בסופו-של-דבר עכ"פ).

אבל באמת אחד משלים את השני: "נתוספה הדגשה" הכוונה לפרסם שאכן כשחסר עבודת כיבוד או"א בפועל - חסרות גם התוצאות המסובב ממנה.