ברשימת כ"ק אדמו"ר מ"פסח תש"א, ניצא" (נדפסה בחוברת לח) מבואר שג' המצוות שבליל הסדר, מצה מרור ופסח, מבטאים ג' הצטרכויות כלליות של האדם, שלכן לכל אחד מהם יש סוג חיוב מיוחד: מצה - היא מעין הלחם, שהכרחי לקיום האדם (בגשמיות, וברוחניות - ענין הביטול), ולכן מצותה נוהגת בזמן הגלות מדאורייתא כמו בזמן הבית. מרור - שנכלל בסוג הירקות ואינו הכרחי כ"כ לקיום האדם, ומאידך אינו בא דוקא 'בהרחבה', ולכן מצות אכילתו היא רק בזמן הבית מדאו' ובזמן הגלות מדרבנן, לפי שרק ביד חכמים לחדש אכילתו, כי ענינם הוא לבוא ולבאר ענינים שלמעלה מהבנה והשגה שיהיו בהבנה והשגה, תושבע"פ. וקרבן פסח - בשר, שמבטא רחבות, ואינו מוכרח לקיום האדם, לכן בזה"ג אינו גם מדרבנן.

ויש להעיר שג' ענינים אלו שבליל הסדר מתבטאים גם בשמו הכללי של החג, דהנה מבואר בלקו"ש חי"ז עמ' 71, בביאור ג' שמותיו של חג הפסח: בתושב"כ - "חג המצות", בתפלת שלש רגלים שנתקנה ע"י אנשי כנה"ג - "זמן חרותינו", וב'עולם' נקרא - "חג הפסח". והוא לפי שבחג זה הוא זמן לידת עם ישראל להיות לעם של הקב"ה, דמתבטא בג' שלבים: בתחלת לידת עם ישראל להיות לעם צריכים הם להיות בתנועה של "מצות" - ביטול, ולאחמ"כ שהביטול חדר במציאותם נעשים כבני חורין - "זמן חרותינו", ובהמשך מגיע למעמד ומצב של דילוג וקפיצה - "פסח".

ויש להתאים זה עם המבואר ברשימות הנ"ל בדרך אפשר: דמצה שהיא הכרחית לקיום האדם הן בגשמיות - שיאכל בימי הפסח, והן ברוחניות - שצריך להיות בביטול ושפלות (שזהו תחלת העבודה להיות עם ישראל לעם), הנה לכן הכניסה התורה ענין זה כחלק ממהותו של חג הפסח, וכינתה אותו בתורה "חג המצות", כי זהו ענין הכרחי השייך לכאו"א בכל זמן ומקום.

ואילו המצב של רגש החירות (שמתבטא ע"י אכילת מרור, שאבותינו סבלו מרירות ואנו עתה בני חורין) - שהוא דרגא נעלית יותר בעבודה, הוא ענין שאינו מחויב מצד התורה, שהרי אחרי שחרב ביהמ"ק אי אפשר לדרוש מכל אחד דרגא זו. ולכן לא נקרא בתורה בשם "זמן חרותינו", כי אם אנשי כנה"ג שענינם הוא להמשיך ענינים שלמעלה מטו"ד בהבנה והשגה - דוקא הם כינו את חג המצות בשם "זמן חרותינו", להראות שענין החירות נדרש אף בזה"ג.

וקריאת שם החג "חג הפסח" על שם שאוכלים בו קרבן הפסח לא נכתב לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבע"פ, לפי שהוא ענין שבא רק במצב של הרחבה, שאינו נוהג בזה"ג, שאי אפשר לתורה לצוות לאדם (בבחי' "מלמעלה למטה") לרומם את עצמו למצב של פסח ודילוג אמיתי", כי אם רק שיבוא מצידו, באופן של עבודה בכח עצמו, לדרגא זו של דילוג וקפיצה, לכן נתכנה חג הפסח ע"י העם (וע"ד שמח"ת שאינה ציווי בתורה אלא בא ע"י רגש האדם - שדוקא הוא נעלה יותר, ראה לקו"ש חי"ט עמ' 386).

ועפ"ז יתוסף ביאור בהמבואר שם בהרשימה ש"מרור מן התורה בזה"ג אינו מצוה, כי "די לעבד להיות כרבו". וכשם שעתה אין להקב"ה בית גשמי, שבהמ"ק נחרב, כן לאדם לא צריך שיהיה מותרות כי אם דברים שהכרחים לקיום גופו, שזהו ע"פ שורת הדין הבנה והשגה, סדר השתלשלות, ע"פ דינה של תורה. אבל מדרבנן, דברי סופרים שלמעלה מהשתלשלות - הנה פסקו שגם עתה צריך לאכול ירקות".

דלכאורה מהו הקשר בין הא דבד"ס ביארו ענינים שלמעלה מהשגה, לענין המרור שהוא בכלל מין הירקות שאינם הכרחים לקיום האדם? דהיכן מצינו שמרור הוא ענין נעלה יותר שלכן צ"ל בדרגא נעלית יותר ע"מ שיהי' צריך לאכלו?

אך ע"פ המבואר שם בשיחה, שענין "זמן חרותינו" אינו נכתב בתורה לפי שהוא מעמד ומצב נעלה יותר מהביטול ד"חג המצות", שאז בא להדרגא ד"חירות", שהביטול מצד מצבו הוא וכו', - הנה עפי"ז אתי שפיר, שגם ענין המרור שמדגיש מצד א' את היפך ענין החירות, שמראה את גודל המרירות מהמצב של הגלות, ומאידך בזה שאוכלו מראה שהוא כבר נמצא למעלה מענין זה - במצב ד"בני חורין" (וראה לקו"ש חל"ב שיחה לחה"פ ע' 48, ובכ"מ - שאכילת המרור היא להדגיש גודל החירות שביצי"מ, ע"י שמראים כמה גדול הי' השעבוד), שזוהי דרגא נעלית שאינה נדרשת מדין תורה, ורק חכמים שענינם הוא להוסיף ולבאר ענינים של תושב"כ שלמעלה מהבנה והשגה שיבואו בהבנה והשגה, הנה דוקא הם יכולים לחדש ענין המרור גם בזמן הגלות. וע"ד הגדרתם את מהות החג "זמן חרותינו" בתפלת שלוש רגלים, הגם שאינו נקרא כך בתורה.

ב. אלא שאם כנים הדברים - הרי משמע כשהתורה מגדירה את שמו של החג בתורה הרי"ז מורה על ענין הכרחי להמשך קיומו של החג בזמן הגלות, וא"כ לכאו' צלה"ב קצת מדוע חג השבועות מכונה בתורה "חג השבועות" ו"חג הביכורים", והרי ספירת העומר אינה מצוה מן התורה בזמן הגלות אלא מד"ס, ואין מצות ביכורים נוהגת כלל בזה"ז - כמבואר בסיום הרשימה שם. ולכאו' היה צריך להקרא בתורה בשם "זמן מתן תורתנו" - כנאמר בתפלת שלוש רגלים, שענין זה דמ"ת נוהג עתה בזה"ג כמו בזמן הבית "דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים" ו"מה להלן באימה וביראה אף כאן כו'"?

ואין לומר דהתורה מכנה את שמו של החג כששמו מבטא איזו מצוה השייכת לחג זה דוקא, ולכן מכונה בשם "חג השבועות" ו"חג הביכורים" לפי שיש בו מצוות מיוחדות - ספה"ע והבאת הביכורים, ולא "זמן מתן תורתינו" שאינו שייך דוקא לחג השבועות אלא לכל יום ויום, כהנאמר בברכות השחר "נותן התורה" לשון הוה - שניתן עכשיו.

- שהרי מצינו שהתורה מכנה את חג הסוכות "חג האסיף", אע"פ דשם זה אינו מבטא שום מצוה מיוחדת השייכת לחג זה דוקא (ראה בענין זה בלקו"ש חכ"ט עמ' 232).

ושמא י"ל הטעם שכינתה התורה בשם "חג השבועות" ו"חג הביכורים" ע"פ המבואר שם בהרשימה הנ"ל בהערה 81, שב' שמות אלו מורים על ב' סוגי בירורים, "חג השבועות" - בירור השייך ליושבי אוהל שיכולים לברר ענינים ששייכים קצת לקדושה, - ע"ד ענין המרור המבו' בפנים השיחה. ו"חג הביכורים" - מורה על בירור השייך לבעלי עסק שעבודתם היא בשדה, עניני עוה"ז, שקשה לבררם - ע"ד ענין הבשר המבו' שם. דלענינים אלו צריכה התורה לקרוא בשמות החג, לפי שזהו נתינת כח להאדם שיוכל לבררם.

ולכן לא כינתה התורה את חג השבועות בשם "זמן מתן תורתינו", כי הוא אינו ענין שלשמו נצרכים כוחות מיוחדים, דלכל אחד ואחד ישנו את האפשרות מצד כוחו הפרטי ללמוד תורה, כמבואר בכ"מ.