ר"מ בישיבה
בגליון תתחי ע' 23 הביא הרי"ל שי' שפירא דברי הריטב"א ביסוד הדין דכיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וז"ל הריטב"א שם "אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר, אלמא על מה שהעידו בב"ד מתקיים הדין לזכות או לחובה לאלתר, ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר", עכ"ל. וע"ז הקשה דאם הכוונה הוא "דאם יכולים לחזור ולהעיד לעולם יש לחוש אולי יחזרו ויעידו באו"א, ועי"ז יצטרך הדין להשתנות - א"כ אין ברור איך יהי' הדין ואיך שייך לומר ע"ז יקום דבר", א"כ קושיא זו היא בעצם דין עדות, דאיך אפשר לפסוק שום דין ע"פ עדים - הרי הי' לנו לחוש שיחזרו בהם, עיי"ש בדבריו.
ועל יסוד קושיא הנ"ל בא לדון בגדר עדי קיום ועדי בירור, דהגם דבד"כ נקטינן שהם שני ענינים שונים, אמנם באמת שניהם עולים בקנה אחד: דהגדר דעדי קיום בעדי קידושין הוא שכדי שיתקיים הקידושין צ"ל בשעת הקידושין עדים שיכולים לבררו אח"כ, וע"י עדי בירור נעשה קיום בהדבר, היינו דנקטינן שזהו המציאות.
ועפי"ז מבאר דברי הריטב"א הנ"ל, ד"יקום דבר" פירושו הוא שנעשה קיום הדבר, וכיון שנעשה קיום להדבר א"א כבר לעוקרו.
ומביא כעין דוגמא מהא דלא מהני מהני מחילת הבעל על הקינוי אחרי שהי' כבר סתירה, וכמו"כ אחרי שכבר נתקיים הדבר כבר א"א לעוקרו. ע"כ תוכן דבריו בקיצור.
אמנם לא הבנתי הקשר בין הא דעדי קיום הוי עדי בירור להא דעדי בירור הוי עדי קיום, דהנה לכאורה הא דעדי קיום הוי עדי בירור הפי' הוא דהחלות קידושין א"א שיחול אא"כ שייך שאח"כ יבררו אותו, וזוהי לכאו' שיטת הקצות בסי' רמא [ולכאורה זה אינו כפי המבואר בלקו"ש שהעדים הוי חלק מחלות הקידושין, ומשו"ה אינו יכול לחזור תוכ"ד, דלפי הקצות הנה חלות הקידושין נפעל רק ע"י הבעל, אלא שצריך להיות באופן כזה שאפשר להתברר, ולא שהעדים עצמם הוי ממש חלק מחלות הקידושין, ועדיין צ"ב בזה], - ומה ענין זה להא דע"י העדים נקטינן שזה הי' האמת בלי שום חשש?
עוד לא הבנתי בדבריו - מהו הקשר בין ביאור הנ"ל לביאור דברי הריטב"א "דכיון דכתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר ידעינן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".
ואולי י"ל בזה בסגנון אחר (ואולי זוהי גם כוונת הנ"ל), ובהקדים: דהנה ביסוד הדין ד"אין חוזר ומגיד" ידוע מה שחקרו האחרונים מה יהי' הדין אם הי' ניתן לחזור ולהגיד - האם הפי' הוא דהיו מאמינים לעדותם עכשיו והיו עוקרים לגמרי הגדתם הקודמת, או דיהי' בזה דין דתרי ותרי, היינו שהגדתם הקודמת עדיין קאי, ורק מכיון שמגידים עכשיו ג"כ, ובניגוד למה שאמרו קודם, משו"ה דינם כתו"ת.
וביתר ביאור: האם הדין דאין חוזר ומגיד הוא דין בההגדה הב' - היינו דהדין הוא דאחרי דכבר אמר הגדה בזה הרי שאין מקבלים הגדתו השני' [-ומשו"ה נקט רעק"א בפשיטות דאם הגדתו השני' יש לה הנאמנות דמיגו אין סיבה לא לקבלו משום הדין דכיון שהגיד, דרק אם באים לקבלו בתורת עדות יש פסול בעדות כזו, אבל אם מקבלים אותו מכח מיגו אין סיבה שלא לקבלו]; או דהפי' בזה הוא דהדין כיון שהגיד הוא דין בהגדה הראשונה, והיינו דאחרי שכבר אמרו ההגדת עדות א"א לעוקרו. כלומר דהי' הו"א לומר דאף שאמר ההגדה מ"מ אפשר לחזור בו ועי"כ לעקור הגדתו לגמרי ולא רק לעשותו כתו"ת, וע"ז אמרינן דכיון שהגיד אינו יכול לחזור מהגדתו הקודמת.
והנה בחקירה הנ"ל ג"כ תלוי מהו הדין להל"ק דרמי בר חמא - דאין דין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בעדות שבשטר בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכת"י יוצא ממק"א.
- דהמהר"ם שיף נקט בפשיטות דהיו יכולים לעקור לגמרי העדות שבשטר, והיינו דכיון דאין דין כיון שהגיד ממילא יכול לחזור מהגדתו הקודמת; אבל בהפלאה ובב"י מבואר דאף דאין דין כיון שהגיד, מ"מ נהי דאין יכולים לגבות בשטר כזה דהוי כשטר שאינו מקויים כיון דהעדים אומרים עכשיו שאנוסים, אמנם אין עוקרים בשטר לגמרי, עיי"ש.
והנה לכאורה צ"ב בהאי שיטה דס"ל דלולא הדין דכיון שהגיד הי' יכול לעקור הגדתו לגמרי ולאשוויי כאילו לא הגיד כלל, דמהיכי תיתי שיהי' לו כח זו? - דבשלמא לאלו שנקטו דלולא הדין דכיון שהגיד הנה להעדתו השני' הי' דין הכחשה להעדתו הראשונה, הרי מובן דלולא הלימוד היינו אומרים דעדיין יש לו הכח של עדות להכחיש הגדתו הראשונה, אבל אי נקטינן דלולא הלימוד הי' אפשר לעקור הגדתו הראשונה צ"ב - דמהיכי תיתי שיהי' לו כח זה.
ואולי י"ל בזה דהנה בהא דדנים עפ"י הגדת עדים יש לחקור: האם הפי' הוא שדנים עפ"י הגדתם, או עפ"י העדים. והיינו, האם הפי' הוא דכיון דאמרו העדים הגדה ונתקבלה הגדתם בבי"ד הוי כאילו הבי"ד עצמו ראו הדבר ועכשיו דנים עפ"י המציאות שנעשה כבר ל'עובדה', כיון שנתקבלה הגדה ע"ז בב"ד;
או נימא דאף דנתקבלה הגדתם בב"ד, הרי אין הפי' שהב"ד יודעים שזוהי המציאות, אלא דדנים דכיון דעדים אומרים שזהו מה שקרה הנה משו"ה פסקינן על יסוד הגדת העדות, ולא על יסוד המציאות שהם יודעים אודותה ע"י העדות [ובס"א האם הפס"ד הוא על יסוד שהעדים אומרים כך, או הפס"ד הוא על יסוד העדות שנתקבלה].
וי"ל דאם הפי' דיסוד הפס"ד הוא העדים שאומרים מה שאומרים, א"כ פשוט שיש מקום לומר שעכשיו שהעדים אומרים אחרת - א"כ אי"כ העדים שעליהם אפשר לייסד הפסק, כיון דהם עכשיו אומרים שאינו כן. וזהו לכאו' הביאור הפשוט בהא דלולא הגזה"כ דאין חוזר ומגיד היינו אומרים דהעדים יכולים לחזור מהגדתם לגמרי, ולכן ננקוט רק מה שהם אומרים עכשיו ולא כהכחשה על מה שאמרו קודם אלא רק מה שהם אומרים עכשיו. דהא אין הפי' דסמכינן על הגדתם וממילא שייכי לחשוב שהגדתם מקודם עדיין יש בו ממש, אלא שיסוד הפס"ד הוא על העדים, אלא שיודעים מה שהעדים סוברים מהגדתם, וא"כ עכשיו שאומרים אחרת הרי אי"כ עדים כלל.
ועפי"ז י"ל דהא דגילתה התורה דאין חוזר ומגיד, הפי' הוא דלא כהנ"ל, שאין הפי' שהפס"ד מיוסד על העדים וממילא כשחזר והגיד כבר אין כאן עדים, אלא הפי' הוא דע"י העדתם בב"ד מקבלים שכן הי' במציאות, והפס"ד עכשיו אינה שייכת להעדים שהרי המציאות היא כבר ידועה בב"ד (ע"י שהעידו העדים לפני"ז).
ועפי"ז י"ל שזהו ביאור דברי הריטב"א הנ"ל ד"על פי שנים עדים יקום דבר" למדין שה"יקום דבר" הוא לאלתר, וזהו שע"י הגדתם "יקום דבר", היינו שהב"ד יודעים שזה הי' במציאות והב"ד פוסקים על יסוד ה"יקום דבר שנעשה ע"י הגדת העדים".
- דאם הי' הדין שהעדים יכולים לחזור בהם, נמצא שאין הפי' שנעשה איזה "יקום דבר" על ידי הגדתו, ורק דכיון דאומרים מה שאומרים ולא חזרו בהם משום הכי אפשר לפסוק על יסוד הגדתם של אתמול (ולא מצריכים להעיד הגדתם כל שעה מחדש, דבפשטות לא חזרו בהם אבל בהבנה הוי כאילו הם חוזרים בכל שעה על הגדתם), וזהו שאשמעינן ה"יקום דבר", דכבר יודעים ב"ד ע"י יסוד הגדתם, ומשו"ה פשוט שא"א להם לחזור בהם.
וי"ל דהדוגמא שהביא הרב הנ"ל מלקו"ש בהא דלא מהני חזרת הבעל מהקינוי אלא קודם הסתירה ולא לאחר הסתירה - הוא לא רק "מעין דוגמא", אלא דוגמא ממש.
שהרי הא דהבעל יכול לחזור הפי' הוא דאין יסוד הקינוי דברי הקינוי, וממילא הוי כאילו שצריך לבטל דבריו, אלא יסוד הקינוי הוא שהבעל אוסרה להתייחד עד פלוני והיא יודעת זה מדברי הבעל והוי כאילו הבעל אומר כל הזמן הקינוי (ורק שאין צריך לאומרה כיון שבפשטות לא חזר בו), וא"כ פשוט שאם הבעל מבטל הקינוי א"כ מכאן ולהבא כבר אין הוא מקפיד וממילא פשוט שבטל הקינוי. אבל אם רוצה לבטל הקינוי אחר הסתירה הרי פשוט שנסתרה בשעה שהי' קינוי ורק שרוצה עכשיו לבטל הקינוי למפרע וימצא שלא נסתרה בקינוי, וזה אין ביכולתו.
ועד"ז י"ל בדברי הריטב"א הנ"ל, דפשוט דגם לולא הדין דאין חוזר ומגיד דלאחר שב"ד פסקו על יסוד הגדת עדים אין העדים יכולים לחזור בהם, דאין יכולים לעקור הגדתם למפרע, ורק דהי' מקום לומר דקודם שפסקו הב"ד יכולים לחזור בהם, כיון דכל יסוד הפס"ד הוא על העדים שאומרים (וכאילו עדיין אומרים), וכיון שחוזרים פשיטא דאין עדים, וע"ז מחדש הפסוק ד"יקום דבר", - דאחרי שאמרו העדים העדות הנה כבר לאלתר נעשה ה"יקום דבר", היינו שהב"ד כבר יודעים המעשה כנ"ל, וממילא א"א להעדים לחזור בהם דפשיטא דאין יכולים לעקור עדותם למפרע. [ואולי זאת היתה גם כוונת הרב הנ"ל בסגנון אחר].
Download PDF