בלקו"ש חל"ה שיחת פ' ויצא ב, מבאר הרבי בענין התפילה שיש בה שני ענינים: (א) בקשת צרכיו, והוא כנגד מעשה בראשית, ולכן היום הולך אחר הלילה ("ויהי ערב ויהי בוקר"), וכן הוא ההלכה (שכן הוא עיקר העבודה). (ב) עבודה שבלב, והוא כנגד הקדשים, ומצד זה הלילה הולך אחר היום (עבר יומו בטל קרבנו).

נוסף לזה הרבי מביא בחצאי עגול (שם, סוף אות ג'), שכן הוא ענין שבח והודיה לפני ולאחרי השמו"ע, שענינם הוא כדי שבקשת צרכיו תהיה כדבעי מתוך הרגש הלב.

ומכל הנ"ל יוצא, שמצד עיקר ענין התפילה הרי היום הולך אחר הלילה, אבל מצד ענין עבודה שבלב דהיינו הרגש הלב בשעת השמו"ע, וכן דברים המביאים לזה (שבח והודיה), הרי הלילה הולך אחר היום.

אמנם, ב'תורה אור' דף מה ע"ג מסביר אדה"ז, שבכדי לבוא לביטול במציאות ממש בשעת שמו"ע (בחי' יהודה) צריך הקדמת ראובן שמעון ולוי. וממשיך בזה"ל "ולכן א"א להתחיל תפלת שמו"ע בלי קדימת פסוד"ז ויוצר אור וק"ש כו' (ובמנחה שמתפללין רק תפילת שמו"ע, היינו מפני שכבר הקדימו בשחרית ק"ש וברכותיה, ובערבית צריך לחזור להתחיל ק"ש וברכותיה קודם התפילה)". ע"כ.

וקשה, שלפי מה שמוסבר בלקו"ש שמצד עבודה שבלב הלילה הולך אחר היום, אזי באותו אופן שבמנחה מתפללין רק תפילת שמו"ע, ונפטרים מההקדמות ע"י אמירתם בשחרית. כמו"כ, היה צ"ל בנוגע לערבית, מכיון שזה אותו יום, ולמה בערבית צריך לחזור ולומר ק"ש וברכותיה קודם התפילה, וצ"ע.