בלקו"ש חכ"ז קדושים (א) ס"ו: "דער ענין פון "ולפני עור לא תתן מכשול" כפשוטו - אז מען טאר ניט לייגן קיין מכשול דורך וועלכן אן "עור" זאל גע'ניזק'ט ווערן - ווייס מען שוין פון דעם וואס עס שטייט פריער אין תורה וואו ער רעדט וועגן כמה פאסירונגען אסורות, בלתי רצויות וכו': "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה גו' בעל הבור ישלם גו'". ד.ה. אז מען טאר ניט טאן א זאך - "לייגן א מכשול" וואס וועט גורם זיין דעם צווייטן א היזק. (ובהע' 27: "ראה ספורנו כאן, דתוכן האיסור דלפני עור גו' (כפשוטו) הוא "שלא יגרום בנזקיו").

"און אע"פ אז דארט רעדט ניט די תורה בפירוש וועגן איסור והיתר, נאר וועגן תשלומין אויפן נזק - איז דאך, אדרבה: אויב מען ווערט נענש (מ'דארף באצאלן) פאר דעם היזק וואס מען האט גורם געווען

"[און נאך מער: דער "מכשול" דארט איז גארניט "שלו" - ווי רש"י איז דארט מפרש אז עס רעדט זיך וועגן א בור ברשות הרבים - און אעפ"כ איז דער "בעל התקלה" מחוייב צו צאלן פארן היזק פונקט ווי עס וואלט געווען "שלו"]

"- איז דאך זיכער אז דאס איז א דבר האסור" (ובהע' 28: "ראה השקו"ט ע"ד ההלכה בביאור הרי"פ פערלא שם (נד, ג ואילך. וש"נ) ומסיק שם שיש בזה הלאו ד"לא תשים דמים בביתך" (תצא כב, ח. וראה ספרי שם) - אבל בלימוד ע"ד הפשט י"ל, שאין צריכים ע"ז אזהרה לידע האיסור, כי מובן הוא במכש"כ מהעונש, כבפנים. וראה לקמן הערה 30. ומה שפרש"י שם "שור ולא אדם חמור ולא כלים" - הוא רק בנוגע להתשלומין (שזהו חידוש התורה, שהרי אין הבור שלו), אבל לא בנוגע לעצם האיסור הנלמד (ומובן) מזה"). עכלה"ק.

והנה ידוע, שיש כמה דרכים בראשונים ואחרונים בנוגע המקור של "איסור להזיק", וכן אם יש באי-שמירת ממונו, איסור (ולא רק חיוב תשלומין).

ב'רבינו יונה' אבות פ"א ד"ה "משה קיבל תורה" משמע, שכל הנזקין הוא בכלל "לא תגזול". ברמ"ה ב"ב שאיסור גרמא בנזקין הוא מצד "לפני עור", או משום "ואהבת לרעך כמוך". וראה 'חינוך' מצוה רמג, שמבואר ג"כ בדבריו שבכלל מצוות אהבת ישראל ש"לא יזיק לו בשום צד". עיי"ש. וראה 'ברכת שמואל' סי' ב מה שהאריך בזה, ובשו"ת 'חלקת יואב' חו"מ סי' כ, ועוד. והדברים עתיקים.

והנה מדברי רבינו זי"ע מבואר כאן עוד מהלך בזה, שעצם ה"פרשה" של בור והחיוב תשלומין שמבואר בו - מוכיח שיש בזה איסור (שמצד זה הרי דין לפנ"ע הוא מיותר (עכ"פ בפשש"מ) - ולכן הוצרך רש"י בפי' עה"ת לפרש הלאו דלפ"ע באו"א כמבואר בהשיחה. עיי"ש). ולכאו' י"ל עד"ז בנוגע שאר נזקין - שעצם החיוב תשלומין שמבואר בהפרשה מוכיח שיש בזה איסור [ובהליקוט נקט "בור" דוקא - משום שהוא דומה ביותר לדין לפני עור שמדובר שם].

ולכאו' מבואר עד"ז - ע"ד ההלכה - ב'לבוש' סי' שעח ס"א: "מדחייבה התורה בכ"מ את האדם המזיק ממון חבירו לשלם, כמו שחייבין בגוזל וגונב ממון חבירו לשלם, כדכתיב מכה בהמה ישלמנה, וכן שאר נזיקין שמזיק חבירו, ש"מ, כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו, כך אסור להזיק ממון שלו, אלא דבגונב וגוזל החמירה לעבור עליו גם בלאו להלקותו, אבל במזיק אינו אלא איסור דאורייתא ולא מלקות, ואין לומר דאפי' איסור נמי ליכא, אלא שאם הזיק חייב לשלם ומותר להזיק ע"מ לשלם, וע"ז כתבה התורה כל דיני נזיקין שישלם, הא מילתא דפשיטא היא, ועוד דהא אסרה תורה בבל תשחית אפי' בממון עצמו, ק"ו בשל חבירו, ואפי' לגרום נזק לחבירו אסור . . אבל איסורא מיהא בכוליה איכא, לפיכך המזיק ממון חבירו אפי' שאינו נהנה הוא ממנו, כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג חייב לשלם ובלבד שלא יהא אנוס". עיי"ש עוד.

ובסי' שפט ס"א כתב ה'לבוש' "כתיב כי יגח שור את איש או יגוף שור את איש וגומר חייב לשלם, ש"מ כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם כמ"ש למעלה, כן צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם".

ולכאו' מבואר מדברי ה'לבוש' (בסי' שעח), שבודאי שיש איסור להזיק ממון חבירו, והראי' שמביא מדין גו"ג היא, שכמו ששם שיש חיוב תשלומים, הרי יש איסור על עצם המעשה (ולא רק שאם עשה חייב לשלם), כמו כן, כיון שמצינו דין תשלומים על היזק שעשה, הרי זה מוכיח שיש איסור על עצם המעשה שעשה[1], וע"ז הקשה לנפשי', שאולי אין איסור כלל בנזק (ורק חיוב תשלומין), וע"ז מתרץ, שהוא מילתא דפשיטא2, ואח"כ הוסיף, שיש בזה גם איסור של בל תשחית, ובודאי שבאיסור זה נכלל מזיק ממון של חבירו. וע"ז מוסיף ה'לבוש' בסי' שפט, שכמו שיש איסור באדם המזיק, עד"ז יש חיוב שמירה בממונו3. - והיינו, ע"ד המבואר בה'ליקוט' שעצם פרשת (וחיוב) בור מורה שיש איסור בזה ג"כ.

[ואולי יש להעיר מהמבואר בשו"ת ח"ס יו"ד סי' רמא: "אמנם בניזקין מילתא אחריתי היא אף דעיקר ענין נזיקים היא גדר4 למ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם ואל תעמוד על דם רעך והיה עליך דמים עי' מסכת מו"ק דף ה, א, ושיער הקב"ה בחכמתו, שאם יתחייב התם כך והמועד כך ובור כך ורגל כך וכדומה, בזה נגדר הדבר וכל אחד ישמר נזקיו", ועיי"ש בהמשך דבריו, שמבואר מדבריו שגדר ענין נזקין הוא איסור, ובזה מבאר דברי הרשב"א ב"ק ב, ב שספק נזקין לחומרא. והיינו שס"ל שאין האיסור נזקין מצד ושמרתם, רק שציותה התורה בפרשת נזקין בתור סייג לונשמרתם.

ולכאו', הן אמת שגדר ענין הנזקין הוא סייג כו', אבל מה ההכרח שיש בזה איסור ג"כ, והלא בשביל הסייג "מספיק" שיש בזה חיוב תשלומים, שע"י שיצטרך לשלם, ישמור שורו וכו', ולמה נקט בפשטות (אחר ביאורו הנ"ל שהוא בגדר סייג), שכל ענין הנזקין הוא בגדר איסור.

ואולי י"ל ע"ד הנ"ל, שהגם שכל פרשת נזיקין הוא גדר סייג כו', אבל מ"מ אחר שציותה התורה שיש בזה חיוב (מאיזה טעם שיהי'), הרי גוף הפרשה מוכיח שיש בזה איסור (ולא שלומדים האיסור מ"ושמרתם" ו"את תעמוד על דם רעך"). ולפ"ז הרי זה ע"ד דברי ה'לבוש' הנ"ל שהוא איסור הנלמד מגוף הפרשה.

אבל לכאו' אכתי צ"ע, שהרי סו"ס לפ"ז למה צריך הח"ס בכלל לחדש שדין נזיקין הוא בגדר "סייג", שהרי בלא"ה מוכרח שיש בזה איסור מעצם חיוב תשלומים. ומפשטות לשונו משמע, שזה שהוא "סייג" הוא הטעם שהוא בגדר איסור.

ואולי י"ל הפי', שזה שהוא סייג אינו ההכרח שנזקין הוא בגדר איסור, שהרי כנ"ל הרי יתכן שהוא סייג ומ"מ י"ל שהוא בגדר ממון - שהחיוב ממון הוא בכדי לעשות סייג לונשמרתם כנ"ל - אלא כיון שיש בזה איסור (שהרי כן מוכח מעצם תשלומין של ממון כמ"ש רבינו), והרי ענין תשלומי נזקין הוא סייג לונשמרתם, לכן מסתבר לומר שהוא בגדר איסור, והיינו שאינו כשאר ספק חיוב ממון, שהגם שיש בהם צד איסור ג"כ (לא תגזול כו' - כמ"ש בהתשובה שם לפני זה), מ"מ אזלינן לקולא לנתבע שצד הממון גובר על צד האיסור (מהטעם שמבאר לפני זה). משא"כ בנזקין, כיון שיסוד דינו הוא גדר לונשמרתם (שהו"ע איסור), מסתבר שבנוגע נזקין צד האיסור (שמובן מעצם חיוב תשלומים) מכריע החיוב ממון ואזלינן לחומרא.

- והיינו, שכוונת הח"ס במש"כ שהוא גדר לונשמרתם, אינו לבאר שזהו גדר ויסוד האיסור שיש בנזקין, אלא לבאר למה בנזקין מכריע צד האיסור על צד הממון ואזלינן לחומרא (אם הספק הוא בכוונת הקרא כמבואר שם בהתשובה), שהוא משום שכללות ענין הנזקין הוא גדר לונשמרתם, ולכן מסתבר לילך לחומרא, אבל מקור הדבר שיש איסור בנזקין, י"ל שמוכח מעצם דין נזקין. ועצ"ע].

עוד יש להעיר ע"פ המבואר בהשיחה, בנוגע השקו"ט באחרונים האם הפטורים בבור הוא פטור בשם המזיק, או רק פטור בדין התשלומים5 - ובהע' 28 הנ"ל מבואר בפשטות שהוא רק פטור בדין תשלומים. ואכמ"ל.