בלקו"ש חל"ה וירא א מחדש כ"ק אדמו"ר שקטן שנתגדל, כיון שכשהיה קטן היה פטור מכל התורה כולה, ולא שייך בי' (בהיותו קטן) שום סרך של חיוב מן התורה, והתחלת כל המציאות של חיוב אינו אלא משנתגדל, לכן אם מצד טבע הדברים נחוץ זמן של למוד והכנה עד שיוכל לקיים כל המצות, הרי זמן הכנה זו (מה"ת) מתחיל רק אחרי שנתגדל, ושוב אא"ל שעובר על שום מצוה עד שחולף הזמן של ההכנה הדרושה לקיום אותה מצוה.

ובאות ו כתוב:" ..ובדוגמת קטן שנתגדל (וגר שנתגייר) אירע לאבותינו בשעת מ"ת שאז נתחייבו לראשונה בתורה ובמצוות, ובודאי נדרש זמן של לימוד והכנה עד שהיו יכולים לקיים המצוות, וכן עד שהיו יכולים להכין חפצי המצוות כמו ציצית ותפילין, ופשוט שאין לומר שכל אותו הזמן שהיו עסוקים בהכנה היו מבטלים מ"ע (ונפטרו רק משום דאונס רחמנה פטרי'), אלא כיון שאז הותחל כל עיקר החיוב, לפיכך חל באופן שיוכלו לקיימן, דהיינו בהקדמת כל ההכנות הדרושות, כולל גם החינוך והרגילות". ע"כ.

וצ"ע: דזה מובן שי"ל כן בנוגע למצות תפילין, אך מדוע שלא נאמר שבמצוות ציצית התחייבו מיד, שהרי אינו חייב לילך עם ציצית, אלא שלא לילך עם בגד של ד' כנפות ללא ציצית, וא"כ מיד שנתחייבו יכלו לילך עם בגד ללא ד' כנפות, וגם אם למישהו לא היה כזה בגד היה ביכולתו לעגל את אחד הפינות שלא יהיה ד' כנפות, וע"ד אחד מהטעמים שאוכלים מאכלי חלב בחג השבועות הוא מפני שהיו צריכים סכיני שחיטה, ולהכשיר הבשר, וכן היו צריכים להכשיר הכלים, ואין אומרים שבהזמן הנדרש לכל הכנות אלו, היו מותרים עדיין באכילת בשר לא כשר, ובכלים לא כשרים.

וי"ל ע"פ המבואר בשוע"ר סי' יג סעי' ה–ו וז"ל: "ההולך לבית הכנסת ומצא שנפסלה טליתו אע"פ שמתבייש להתפלל בלא טלית אסור לו להתלבש בטליתו אפילו בלא ברכה כיון שאין כאן גנאי גדול לישב בלא טלית אין דוח[ין] עשה של תורה מפני גנאי קטן במה דברים אמורים בחול כיון שהוא יכול להטיל ציצית בטליתו אם כן כשלובשו עובר על קום ועשה. אבל בשבת כיון שאי[נו] יכול להטיל ציצית מחמת איסור שבת אין איסור מן התורה ללבוש טלית בלא ציצית שהרי לא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא לאחר שילבשנו מצות עשה להטיל בו ציצית וכיון שאינו יכול להטיל אינו עובר אלא דמ"מ מדרבנן אסור ללובשו כיון שסופו לבטל מצות עשה וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות אפילו אין שם אלא גנאי קטן לכן אם הוא מתבייש [להתפלל] בלא טלית יכול ללובשו בלא ברכה", ע"כ.

והנה ע"ד דין טלית פסולה בשבת, שאינו עובר על מצוות ציצית כשמתעטף בה, כיון שאינו יכול להטיל בה הציצית, היה מצב ודין אבותינו בזמן שאחר מ"ת עד שלמדו והכינו כל הנצרך על מנת לקיים מצות ציצית, כיון שלא יכלו במציאות לקיימה, ו"לא אמרה תורה לא תלבש בגד ללא ציצית", וכו'. ודין זה הוא רק בציצית (ולא בשעטנז וכד'). וכן מובן שלא יכלו לאכול בשר ביום מ"ת.

והנה בלקו"ש שם אות ה כהקדמה להחידוש הנ"ל כותב שכשהתורה מחייבת באיזו מצוה, פשוט שהחיוב חל רק באופן שיוכל להתקיים בדרך הטבע, וכו'. ומביא דוגמה לכך מדין "תשביתו" שבביאור חמץ, שכל זמן שמתעסק בביאור החמץ עד שנתבער בפועל אינו עובר על מצות תשביתו. דזהו גדר המצוה – לעשות מה שביכולתו לבער החמץ, ואם מתעסק בזה ה"ה עוסק בקיום המצוה. ע"ש.

והנה דוגמה זו היא ממצוה שלכתחילה ניתנה באופן כזה שיעשה כל מה שביכולתו בכדי לבער החמץ, ז.א. שאין החיוב (וגם אין עניין בכך) שאז החמץ יהיה מושבת אלא שאז ישביתו את החמץ.

ואילו ממצות ציצית ניתן להביא דוגמה ליתירה מזו, שאף שהחיוב דציצית הוא מיד כשלובש הד' כנפות, בכ"ז כל זמן שאינו יכול להטיל הציצית אינו עובר.