שליח כ"ק אדמו"ר - אלבאני, נ.י.
בגליון הקודם הביא הרב י.י.ק. שי' את הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ח' הלכה יז: "כשרבו הניח לו תפלין בראשו", וציין שבגיטין (מ, ב) סתמו "שהניח לו רבו תפילין", וכן בטור ובשו"ע.
והרב הנ"ל רצה לבאר: דזה שהרמב"ם כתב "בראשו" דוקא, הוא, כי רק בתש"ר יוצא כשאחר מניחו עליו, כי בתש"ר העיקר הוא הפועל יוצא, שיהא מונח ולא פעולת ההנחה. (כמ"ש בצפנת פענח על הרמב"ם, וכביאור רבינו בלקוטי שיחות חל"ט ואתחנן (ב)).
(ובקונטרס הרהורי תורה ביארתי בזה החילוק בין ברכת תש"י שמברכים עליו "להניח", ותש"ר - "על מצות", וכתבתי שלפ"ז יומתק דיוק לשון רבינו (היום יום כ' מנ"א): 'מרגיש כובד תש"ר, והידוק תש"י", ע"ש).
ומזה הסיק הרב הנ"ל שבתש"ר אם הניחו לו חרש שוטה וקטן יצא ידי חובתו.
והנה כבר נשאל בזה רבינו (לקו"ש ח"ט עמ' 257, וכן באג"ק חכ"ט עמ' צג. מובא בשערי הלכה ומנהג ח"א עמ' סז) - בנוגע למבצע תפלין שאחר מניח לו התפלין אם יכול המניח לברך (ובפשטות המדובר אינו בשל ראש, אלא בשל יד, שצריך הרגל וכו'). ורבינו השיב שיכול לברך, שהרי האדם מסייע בהפעולה גם כשאחר מניח לו. ורבינו מביא ש"אבוהון דכולהו" הוא כלל הגמרא: "ניקף לוקה דקמסייע בהדיה" (מכות כ, ב).
ולפי הכלל הזה, הרי לא איכפת לן כלל מי מניח לו, הן בתש"י והן בתש"ר, כי העיקר הוא שגם מצד המניח יֵעָשֶה איזה פעולה. וא"כ אין זה שייך כלל לחילוק הרגצובי בין תש"י לתש"ר.
(אבל עדיין יש עוד כמה נפק"מ להלכה בחילוק הרגצובי בין ש"י לש"ר, כשלבוש תש"י כבר מלפני עלות השחר אם יוצא ידי חובתו (ראה ר"ש קלוגר הגהות על פמ"ג סי' כו, שו"ת סת"ם הל' תפלין תשובה ו'), או מי ששכח לברך על תש"י, אם צריך לחלוץ ולחזור לקשור לפני שיברך. אבל הרמב"ם (ברכות פרק יא הלכה ה) לא חילק בזה בין ש"י לש"ר).
וכיון דאתי לידן, יש לדון עוד, בהטעם שתפלין של יד מצוותה דוקא על יד כהה השמאלית.
דהנה בתורה תמימה הקשה (פ' בא, ואתחנן): למה יצאה מצות תפלין מכל שאר המצוות דילפינן גזירה שוה ממצורע יד אזן ורגל ימנית, דפסול בשמאל לענין הקרבה (בחטאת לכו"ע), ולענין חליצה, ולענין נרצע (מנחות י, א).
ויש לומר, שלפי חילוקו של הגאון הרוגוצ'ובי הנ"ל, יש לתרץ קושיית התו"ת, בהיות דבתש"י עיקר המצוה הוא פעולת הקשירה, ולא ההנחה; לכן פעולת הקשירה אכן נעשה בהיד הימני - שקושרו על היד השמאלי.
(אבל כנ"ל, תירוץ זה לא יתאים לפי תשובת רבינו שישנו פעולה ביד שמאל במה שמסייע, וא"צ בכלל קשירה מיד ימינו של האדם).
[ובנוגע למה שבעבד הביא הרמב"ם דוגמא מתש"ר אולי י"ל כי תש"ר הוא כענין כתר "מוכתר בתפילין" (שלכן מכסים או מסירים אותו כשאומרים כתר יתנו לך בר"ח) וכן בשו"ע אדה"ז סי' כז סכ"ד (מהאורחות חיים בשם רב הילאי גאון): אבל תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות התפילין של ראש בפניו שלא ישוה עצמו לרבו ונראה כעזות פנים שהתפילין הן דרך כבוד כמו שאמר הכתוב וראו כל וגו'.עכ"ל. שנראה דרך חירות ולכן יוצא בזה לחירות, ומכ"ז נראה שבתש"ר מראה יותר חירות.
משא"כ בתפלין של יד, הרי לא ניכר כ"כ ענין החירות בפרסום ובריש גלי, ואדרבא דרך תש"י להיות צנוע ומכוסה כמ"ש 'והיו לך לאות, לא לאחרים לאות'.
עוד י"ל בפשטות ע"פ הנוהג היום; שכרגיל בתש"י האדם מניחו בעצמו, ואין מסייע לו אחר זולת בקטן כשמתחיל להניח או חולה ל"ע, אבל בתש"ר הרי נהוג לשאול אדם אחר לדייק ולראות אם התפלה של ראש שלו מכוון באמצע "בין עיניך", ואורחא דמילתא נקט.
(להעיר שטעמים אלו לא יתאימו למש"כ בערוך השלחן (יו"ד סרס"ז, סעי' קי), שכן הדין גם בהלביש לו רבו ציצית)].
Download PDF