E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תרומה - תש"ע
הלכה ומנהג
הריגת יתושים ועכברים וכיו"ב הנמצאים בבית
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - לונדון, אנגלי'

מדת חסידות שלא להרוג עכברים ויתושים בידים

בדבר היסורים הנוראים שסבל מהם רבי יהודה הנשיא, איתא בגמרא (בבא מציעא פה, ע"א):על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו מאי היא, דההוא עגלא דהוו קא ממטו לי' לשחיטה, אזל תליא לרישי' בכנפי' דרבי, וקא בכי. אמר לי', זיל, לכך נוצרת. אמרי [ברקיעא], הואיל ולא קא מרחם[1] ליתו עלי' יסורין. ועל ידי מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתי' דרבי ביתא [מכבדת הבית], הוה שדיא בני כרכושתא [היו מוטלין שם בני חולדה[2]. רש"י] וקא כנשא להו, אמר לה שבקינהו, כתיב (תהלים קמה, ט)ורחמיו על כל מעשיו[3]. אמרו, הואיל ומרחם נרחם עלי'[4], עכ"ל הגמרא[5].

והנה בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' מז) נקט דהיכא שחרקים ועכברים וכיו"ב "מצערין הרבה לאינשי" מותר להרגן [וכמבואר ברמ"א אהע"ז ס"ה סי"ד ושו"ע אדה"ז הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ד דכל שיש תועלת לאדם בהריגתם אין חוששים לצערם"], והוסיף ד"ליכא אף מדת חסידות בזה" [שלא להרגן][6], ועל כן נתקשה בסיפא דעובדא דרבי, למה באמת הורה רבי לשפחתו להניח את בני החולדה, כי מסתמא זה שרצתה לזורקן ולהורגן הי' משום שהנחתן במקומן הי' גורם לטירחא יתירה או הי' מפריע לבני הבית באיזה אופן, וא"כ הרי הי' בהריגתן משום תועלת לבני אדם, ובכה"ג אין בזה נדנוד איסור.

וביאר האגרות משה, דשאני חולדות"שאין מזיקין ואין מצערין כלום[7], ואדרבה, עשויין לנקר את הבית[8], ומה שרצתה האמתא לכנש להו ולהשליכם הי' מחמת שלא היתה צריכה להם, והי' טורח לה לבקש מי שצריך להם, לכן אמר לה רבי שלא תעשה כן, שצורך כזה בשביל הטירחא לבקש מי שצריך להם ובשביל טירחת גידולם עד שימצא מי שצריך להם, אין זה כדאי לדחות ענין צער בעלי חיים[9]".

והוסיף האגרות משה ד"משמע קצת דמדינא היתה רשאה מאחר שאומרת שקשה לפני' הטירחא בזה, לכן לא אמר לה שבקינהו משום איסור צער בעלי חיים .. ולכן משמע שאמר לה אף שליכא איסור ממש, יש לך להחמיר לנקוט במדת הרחמים של הקב"ה[10] .. שלכן גם את יש לך לרחם ולא תקפידי על קצת הטירחא שיהי' לך מהם כשלא תהרגם".

משא"כ ב"אלו בעלי חיים כזבובין ופרעושין ועכברין וכדומה שמזיקין ומצערין לאינשי, ודאי הוא דבר המותר, וליכא אף מדת חסידות בזה".

אבל יעויין באור יקר להרמ"ק על הזהר (ח"ב קו, סע"ב ואילך) שכתב, דמזה שאמר רבי לאמתי' "שבקינהו, ורחמיו על כל מעשיו" כתיב, "נראה שאפילו במזיקין, כיון שאינם מזיקין לגופו של אדם כנחשים וכיוצא, אלא כעכברים וחולדות, להמיתם בידים בלתי נאות", אלא "יגדל האדם חתול והוא יאכלם", ע"ש הטעם ע"פ סוד ("שזהו דרך השרים העליונים זה משועבד תחת זה וזה תחת זה .."); "הדרך הנאות הוא לגדל בריות שהם אוכלים המזיקים כי זה ממש הדרך הנכון, ולזה כשבאה אמתי' דרבי לבטלם בידים לכבדם לאבדם, אמר שבקינהו, אבל אין הכי נמי שהי' מגדל חתולים שיאכלום, דהיינו נמי ורחמיו דקאמר", ע"ש.

ומבואר דס"ל דבאמת גם הכרכושתא היו בגדר מזיקין (ודלא כמ"ש באג"מ), ומה שאמר רבי "שבקינהו" הוא כי מדת חסידות היא שלא להרוג המזיקים במו ידיו כי אם על ידי גידול חתול וכיו"ב שיכלה המזיקים עבורו.

אמנם, אף שהאגרות משה לא נחית לפירוש זה בגמרא (וגם לא הציע שטוב לגדל חתול) כיוון מדעתו הגדולה לשיטת הרמ"ק, בחלקה, והיינו דמאן דבעי למיהוי חסידא אין לו להרוג את הבע"ח בידיו, והציע את שיטתו בהקדים מ"ש האור החיים הקדוש עה"כ (דברים יג, יח) בנידון עיר הנדחת "ונתן לך רחמים ורחמך" וז"ל: כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב, ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם[11], כמו שסיפרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר[12], והבחינה עצמה תהי' נשרשת ברוצחי עיר הנדחת, לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים, הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש, לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה, עכ"ל. ועד"ז כתב בכלי יקר (שם יב, כה).

וע"פ דברי האור החיים האלה כתב בשו"ת אגרות משה, דאע"פ שמותר להרוג חרקים המצערים ומבהילים, "מכל מקום, אם אפשר, טוב שלא יהרגם בידיו ממש אלא על ידי הנחת דבר ההורגם, מאחר דחזינן דכשעושה אדם מעשה אכזריות דרציחה, אפילו לאלו שמחוייבין להורגם על ידי חיוב פסק דין דסנהדרין, כעיר הנדחת, הוצרך הקרא ליתן הבטחה מהשם יתברך שיתן להם רחמים .. וזה שייך שיעשה גם כשהוא עושה במדת אכזריות לבעלי חיים"[13]. ובשלמא "השוחט לאכילה דהוא מעשה מצוה, מועיל זה נמי שלא ישלוט בהם מדת אכזריות[14], אבל לאבד ולהרוג בשביל שלא להצטער אין בזה לכאורה ענין מצוה,כשאין בביתו תינוקות שאין יכולין לגרשן כשבאין עלייהו, שאם כן שייך לחוש שלא ישפיע זה מדת אכזריות, לכן טוב יותר שלא להרוג בידים אלא על ידי הנחת דבר ההורגם וכדומה .. לזבובים ועכברין שיש להורגן על ידי הנחת איזה דברים טוב לא להרוג בעצמו, ואף שלא מצאתי זה בפירוש באיזה מקום, טוב להתנהג כן במקום שאפשר".

וע"ש באג"מ דהא דאיתא בגמרא שבת (יב, ע"א) שציוה רב נחמן לבנותיו להרוג את הכינים ולהשמיע לו את קולם אינו אלא משום דמיירי "בכינים שבגופו[15] ובבגדיו שאי אפשר להורגם על ידי איזה דבר אחר, וגם בפרעושין שעליו ועל בגדיו אף שהוא בע"ח גמור נמי הא לא שייך להורגם על ידי איזה דבר לכן מוכרחין לעשות בעצמן"[16].

ומכל הנ"ל נמצינו למדים דאפילו במקום שצריך להרוג בעלי חיים, כמו חרקים ועכברים, עדיף שלא להורגם בעצמו כי אם על ידי בעל חי אחר (להרמ"ק), או עכ"פ ע"י הנחת איזה דבר (להאג"מ).

[ועפ"ז אולי אפשר להוסיף טעם בהנהגת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, אשר כמבואר ברשימת היומן (הו"ד ונתבארו בגליון הקודם) "לא הרג היתושים (קאמאר) כי אם הי' מבריחם על ידי נפיחה"].

הנחת מלכודת לצוד את היתושים והעכברים

והנה מ"ש האגרות משה דהיכא דאפשר, מוטב שיהרוג העכברים והחרקים על ידי הנחת איזה דבר, נראה כוונתו שיניח מלכודת לצודם ולהמיתם. והנה במלכודות המצויות בינינו ישנם שני סוגים: (א) אלו ההורגים את היתושים והעכברים שנלכדו בפח תיכף ומיד - על ידי זרם חשמלי וכיו"ב; (ב) אלו העשויים עם דבק או שמונחים בתוכם סמים ארסיים, שהחי' מתייסר בהם הרבה טרם ימות במיתה משונה. ועל כן הי' נראה דמ"ש האגרות משה דמוטב שימיתם ע"י "הנחת איזה דבר" משיהרגם בידיו ממש, היינו דוקא באם יש לו מלכודת מסוג הראשון שבו ימותו מיד, אבל אם ע"י הנחת דבר (מלכודת וכיו"ב) יסבלו הרבה צער ויתפתלו בכאב ויתנוונו עד שימותו, נראה פשוט שאין מקום 'להתחסד' בכה"ג ולהמנע מהריגה בידים כדי שלא לקנות בנפשו מדת האכזריות: חדא, משום דאפילו את"ל שאינו קונה מדת האכזריות כי אם על ידי פעולת הריגה בידיםע"ד מ"ש בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קמה ע"פ דברי השבות יעקב ח"ג סי' עא), נראה דמיעוט בצעב"ח עדיף טפי ממיעוט בפעולות 'אכזריות'; ועוד, משום דבאמת נראה, שאדרבה, גם עי"ז שפורש לפניהם מלכודת לצודם ולענותם בשעה שהי' יכול לברור להם "מיתה יפה", יכול להיות שיקנה בנפשו מדת האכזריות.

ויותר מזה נראה, דבכה"ג שבמלכודת ימותו במיתה משונה, ויש לו היכולת להמיתם בידים באופן שלא יסבלו, י"ל שמחוייב ע"פ דין להרגם בידים כדי למלטם מיסוריהם, וכמבואר בשו"ע אדה"ז (חו"מ הל' עוברי דרכים וצער בעלי חיים ס"ג וס"ד) ד"משום צער בעלי חיים [לא חייבה תורה אלא להטריח גופו אבל לא להפסיד ממונו, ולכן אין אדם חייב להאכיל בהמת חבירו או של הפקר משלו .. אבל] לטרוח בגופו חייב להציל כל בעלי חיים מצער אפילו של הפקר ואפילו של עובד כוכבים".[17]

ועפ"ז יש מקום לומר, דאפילו בכה"ג שהדרך היחידה להצילם מצער הוא ע"י הריגתם, חייב אדם "להטריח גופו" להרגם, ולכן אסור להניחם להתייסר במלכודת, אלא חייב להוצאם ממסגר ולהרגם בידים[18].

אמנם בספר דברות משה עמ"ס בבא מציעא (ח"א סי' ל ענף שני) יצא לחדש ד"איסור צער בע"ח הוא שלא לעשות מעשה לצערם, אבל כשיש להם צער וביד האדם להסיר צערם אינו מחוייב, כדחזינן מהא שאינו מחוייב לזון בהמה שאינה שלו ושל הפקר אף שמצטערת ברעב אם לא שיהי' הפסד לבעלים מזה שתרעב איזה שעות, וכן לא מצינו שמחוייב לרפא בהמות של הפקר ולהצילם מטביעה וכדומה, דהא נתחדש זה רק באדם מדין השבת גופו ובבהמות של ישראל מדין השבת אבידה", וע"ש דשאני בהמה הטעונה משא שמחוייבים במצות פריקה, או משום (א)דבעצם חיוב פריקה הוא על הבעלים דוקא, [או משום דהתורה הטילה חיובים מיוחדים על הבעל הבהמה או משום "דהוא טען עלי' המשא שמצטערת מזה הוא כעשה מעשה לצערו .. [ו]יש ממילא עליו חיוב לסלק המעשה שעשה"], "ומאחר שהבעלים מחוייבין חייבה תורה גם לאחרים כשאין יכולין בעצמן או שאינם כאן בדין מצוה דפריקה", [ע"ש הטעם], או משום (ב) "דהצער שיש לבע"ח ע"י משא הוא גזה"כ בעשה דפריקה להסיר צער זה מעליהם אף שאינו מחוייב לעשות מעשה להסיר מהם צער אחר וחולי".

והנה מ"ש בדברות משה להוכיח כשיטתו מזה "שאינו מחוייב לזון בהמה .. אף שמצטערת ברעב", כבר ביאר בשו"ע אדה"ז ( חו"משם) דהוא משום שאינו מחוייב להפסיד ממונו בשביל צעב"ח, משא"כ לטרוח בגופו ע"ש.

ובגוף דברי הדברות משה דכאשר הבהמה נמצא בצער "אינו מחוייב" לחלצה ממיצר קשה מהא דקיי"ל (שבת קכח, ע"ב. רמב"ם הל' שבת פכ"ה הכ"ו. טושו"ע סש"ה סי"ט) "בהמה שנפלה לאמת המים .. אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם, מביא כרים וכסתות ונותן תחתי' משום צער בעלי חיים" (לשון השו"ע שם), ובגמרא שם, הובא במג"א שם סקי"א, מבואר הטעם "דמבטל כלי מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן", וברמב"ם (שם) כתב ד"אסור להעלותה בידו", וביאר המג"א "דאע"ג דאיכא צער בעלי חיים אסור", משום "שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה" (שו"ע אדה"ז שם - ע"פ מג"א שם), ומכ"ז מבואר להדיא דאיכא חיובא, בקום ועשה, להציל בעל חי מצער, ושיטת האגרות משה צ"ע.

אבל יעויין בקונטרס אחרון לשו"ע אדה"ז הל' עוברי דרכים וצעב"ח (סק"ה), שהאריך בשיטתו דכשם שבמצות פריקה קיי"ל (טושו"ע חו"מ סער"ב ס"ה)שאם הי' רחוק ממנו רס"ו אמה ושני שלישי אמה (כשיעור ריס) "אינו זקוק לו", הוא הדין שאינו מחוייב להציל בע"ח מצער אם הי' רחוק ממנו יותר משיעור זה (ודלא כמ"ש במנחת חינוך מצוה פ' וערוך השולחן חו"מ שם ס"ו). ובהמשך דבריו העיר אדה"ז מהא דמתירין אמירה לנכרי לחלוב בהמה בשבת משום צעב"ח, ומהא דמותר להערים ולהעלות אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט משום צעב"ח (ע"ש), וכתב ע"ז: "אם תמצי לומר דלא מיירי דוקא ברואה, יש לומר דכיון שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים לא רצו חכמים לצערם בגזרתם", והיינו דיתכן דלאו מדין דחי' קאתינן עלה, אלא דכיון שהתורה הקפידה על צעב"ח לא רצו חכמים להעמיד גזירתם במקום צעב"ח (אפילו כשאין חיוב בדבר). ולפ"ז אולי יש ליישב דברי האג"מ (בדוחק עכ"פ) ולומר דהא דאיתא בגמרא בנידון בהמה שנפלה לאמת המים "צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן" פירושו שמצד חומר הענין דצעב"ח שהוא מדאורייתא, לא רצו חכמים לאסור העלאת הבהמה מן המים אע"פ שאין חיוב להצילו ולהעלותו משם. ועצ"ע.

עכ"פ מדברי המג"א הנ"ל מבואר להדיא דמדין דחי' הוא דשרינן להעלות הבהמה מן המים ומוכח שפיר דמשום צעב"ח איכא חיובא בקום ועשה לטרוח בגופו ולהציל הבהמה מצערה, וכמשנ"ת.

הריגת עכביש (שממית)

איתא בשל"ה (עמק הברכה, ריש מסכת שבת, קל, ב): כתב בעל ראשית חכמה בספר תוצאות חיים (הוא קיצור ראשית חכמה - אות צ, במנהגים שינהג הבעל תשובה, הנהגה הי"א) וזה לשונו, מורי נ"ע (תפלה למשה שער יו"ד, ס"ב)כתב שיפנה קורי עכביש מהבית לסוד הרמז, ויתקן הבית בנרות דולקות ומטה מוצעת, עכ"ל. ואני 'הולך רכיל אגלה סודו'[19], כבר ידעת אם זכית לחזות בנועם ה', רמז הפסוק (במדבר יב, ז) 'בכל ביתי נאמן', כי מלכות נקראת 'בית' כמבואר בספרי הקבלה (ראה תקוני זהר בהקדמה). והנה מפורסם שעלי' נאמר (שה"ש ב, ב)כ'שושנה בין החוחים', ש'סביב רשעים יתהלכון' (תהלים יב, ט), והוא סוד הקליפות שרצונם למנוע שלום בית, והם המה העכביש שצריך לפנותם מהבית, שהוא סוד להעביר גילולים מן הארץ, שהיא הארץ העליונה. בפרט ביום שבת קודש, שהוא סוד מדת מלכות, אשר על כן נקרא שבת מלכתא .. ומזה יצא לנו שמה מאוד מתוק הוא לאחוז במנהג הזה, להעביר גילולים מן הבית, ולתקן אותו בנרות ובמטה מוצעת כו', עכ"ל[20]. ועפ"ז פסק המג"א בדיני ערב שבת (ר"ס רסב): "יפנה קורי עכביש מהבית"[21].

ובשו"ע אדה"ז (שם ס"ב) הביא המנהג וכתב טעם ע"פ נגלה:"טוב לפנות קורי עכביש מהבית מבעוד יום[22] לנקות את הבית לכבוד שבת"[23].

והנה בשו"ע אדה"ז (או"ח סשט"ז סכ"ג - ע"פ מג"א שם סקכ"ג) כתב, וז"ל:אותן האנשים שהורגין בשבת השממית (שקורין שפי"ן) צריך למחות בידם, שהרי אינה מזקת; ואף שיש לחוש שתפול לתוך המאכל, מכל מקום דבר שאינו מצוי הוא, וגם אפשר לכסות המאכלים, וגם אחת מאלף היא מסוכנת במאכל, וגם אם הי' בה חשש סכנה לא התירו אלא לדרוס לפי תומו, עכ"ל.

ומדברים אלו משמע לכאורה דבחול אין איסור להרוג השממית [=העכביש] משם צעב"ח אף "שאינה מזקת"[24], וכנראה דכיון שבני אדם נמאסים בה (או ש"אחת מאלף היא מסוכנת במאכל") הריגתה לצורך היא (וכמ"ש בשו"ת אג"מ הנ"ל ס"א), ואין בה איסור ע"פ שורת הדין.

אבל לפי הנהגת ואזהרת האריז"ל (שער המצות להרח"ו פ' נח קרוב לתחלתו)"שלא להרוג שום רמש מן הרמשים, אפילו מן הקטנים והפחותים", לכאורה צריכים ליזהר שלא להרוג את העכביש כשמפנהו מן הבית לנקותו לכבוד שבת.

וכ"מ להדיא בספר קב הישר (פרק פג) שכתב:"מדרכי היראה הוא דלא להנהגא קלנא בשום ברי' בעולם על חנם, וכמו שמזהיר על זה בזוהר הק' שכל הנבראים הן מעשה ידיו של הקב"ה וכולם הם צורכי העולם, ועל כן לא יהרוג אדם שום ברי' על חנם ואפילו דבר המזיק לבריות כגון נחש ושממית אם אינו רודף אחריו".

אבל, לאידך גיסא, מצאתי בספר דרכי חיים ושלום (אות תתרפ)כתב ש"אם ראה [הרה"ק ר' חיים אלעזר שפירא זצ"ל, אב"ד מונקאטש] עכביש (שקורין שפי"ן) טרח להרגה, וכמה פעמים עלה בעצמו על הספסל ולקח נר אש ושרפה, ופעם חלץ נעלו והרג בו עכביש, ואמר: 'על אדום אשליך נעלי' (תהלים ס, י; קח, י)". ובספר 'דברי תורה' (להרה"ק הנ"ל, מהדורא ט' סצ"ט - הו"ד בקצרה בשולי הגליון לדרכי חיים ושלום שם) שעכביש מסמלת קליפת[25] עשו ואדום, וכמבואר גם מדברי המדרש (בראשית רבה פס"ו, ז. ועוד) עה"כ (בראשית כז, לא) "ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו", "הה"ד שממית בידים תתפש, א"ר חמא בר חנינא באיזו זכות השממית מתפשת בזכות אותן הידים"[26], ועל כן העכביש היא "ברי' קטנה ושפלה, בזוי' ושנואה ונמאס בעין כל עד למאוד"[27] כיון שהיא דוגמת אדום שעלי' נאמר (עובדי' א, ב) "הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד", ע"ש בארוכה ובפרטיות[28].

ולכאורה הנהגה זו צ"ב לפי שיטת האריז"ל ש"שום ברי' לא נברא לבטלה ואסור להרוג אותה שלא לצורך", אשר לכאורה גם עכביש בכלל.

ומפורש איתא בגמרא (שבת עז, ע"ב):אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצירעה [למי שעקצו צירעה כותש זבוב ומניחה עליו. רש"י], יתוש לנחש, ונחש - לחפפית [מין שחין], וסממית [אייראניא"ה בלעז =עכביש] לעקרב [עקיצת עקרב, כותש סממית ומניחה עליו]"[29].

ובמדרש (אלפא ביתא דבן סירא)איתא: אמר לו מפני מה הקב"ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה, אמר לו פעם אחת הי' דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש, ובא שוטה ובידו עץ והי' מגרשם; אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, מה הנאה באלו שבראת בעולמך, צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך, ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה, דוד, מלעיג אתה על הבריות, תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו, וכשנחבא במערה מפני שאול המלך, שלח הקב"ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג, אמר, בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס הי' קורע הארוג לקרעים, והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש, נשקה, ואמר לה 'ברוך בוראיך וברוכה את', רבש"ע, מי יעשה כמעשיך וכגבורתיך, שכל מעשיך נאים, עכ"ל המדרש[30].

ואולי ס"ל להרה"ק הנ"ל שהריגת העכביש לצורך גדול היא שבכה"ג גם האריז"ל הי' מתיר ההריגה, לקיים מש"נ "על אדום אשליך נעלי" - לבטל קליפת עשיו, וצ"ע.

שוב נמלכתי דאולי עיקר טעמו של הרב בעל מנחת אלעזר הוא עפמ"ש בעצמו בספרו אות שלום על הל' מילה (סרס"ד ס"ג סקי"א) שלא להשתמש בקורי עכביש לעצור דם מילה, משום "מעשה שהי' עובדא ידענא, כי המילדת העמידה קורי עכביש להעמיד הדם ביום מילתו ואח"כ הי' התינוק מזה בסכנת נפשות וכפתע בינו וכו' (ובכאב זמן רב) עד שנשאר בחיים, וכנודע .. שיש ארס בשממית ובס' הברית כתב שלחנם הורגים השממית שאין בהם ארס .. ובאמת חכמי הטבעיים כתבו שיש כמה מיני שממית בתוארם (ושמותם שקראו להם), ויש מהם שממית שהוא מסוכנת מאוד ר"ל לכל היוצא מפי' וכאשר אירע גם בזמנינו פעמים רבות הודיעו המכ'ע ממקרים רעים כאלו שמתו כמה אנשים ר"ל מארס שממית הנמצאת בחלב ששתו האנשים ההם ונתפחו כולם ונעדרו, ונתברר עפ"י הרופאים שזה הי' שממית", ע"ש.

ועפ"ז י"ל דזה שבאמת יצא מדרכו להרוג את השממיות שנמצא במקום ישוב בני אדם מחמת ספק סכנה (וחמירא סכנתא), וזה שאמר בשעת מעשה "על אדום אשליך נעלי", הי' כיהודה ועוד לקרא לגבי עיקר הטעם. ועצ"ע.


[1]) רבים נבוכו בענין זה (ובלשון השל"ה מס' תענית שלו): "הלא רבינו הקדוש דיבר בטוב, כי תכלית הבהמה היא לשחיטה, שזה היא מעלה לה שעולה ממדריגת בהמה לאדם הניזון ממנה, ומתחזק אבר מול אבר". וכמה תירוצים נאמרו בדבר, ראה: (א) חדא"ג מהרש"א ב"מ שם (וראה גם שו"ת אמרי שפר סי' לד אות יו"ד בא"ד); (ב) של"ה שם ושו"ת גינת ורדים או"ח כלל ב סי' טו; (ג) אור יקר להרמ"ק דלקמן בפנים. פלא יועץ אות ר' ערך רחמנות. שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' קי; (ד) פתח עינים להחיד"א עמ"ס ב"מ שם.

וע"ד הפשט נראה מחוורתא, כמ"ש בתשובות הגאונים סי' שעה, ד"זה העגל כיון שנס מתחת הסכין ובא וקבר את ראשו בתוך חיקו שלרבי כדי להנצל בו, ומסרו לידי שוחטיו [ל]אלתר, מראין הדברים הללו כעין אכזריות, ומדת רחמנות היתה לשהות אותו באותה שעה". וראה גם פתח ענים (שם) בפירושו "לפי פשוטו, דהא מיהא הי' לו לרחם כי בפעם ההיא יצילהו". ואולי כיוון לזה במ"ש בשו"ת תולדות יעקב (יו"ד סי' לג): "כיון דהי' יכול להצילה מטבח בעגל אחרת אשר לא יש לה בינה כ"כ כמו עגל זו לכן נענש . . שהי' אפשר לו להצילה".

ועוד י"ל (שו"ת מערכי לב סי' קי): "שעל צדיק כזה .. בא העונש מצד שביטויו הי' בסגנון חריף 'זיל לכך נוצרת!', בשעה שלא היתה כלל נחיצות לזה". ולהעיר מלשון המדרש (בראשית רבה פע"א, ז): "ויחר אף יעקב ברחל .. א"ל הקב"ה, כך עונים את המעיקות".

[2] ראה תיב"ע עה"כ (ויקרא יא, כט) "וזה לכם הטמא גו' החולד גו'" - "ודין לכון דמסאב .. כרכושתא . . ".

[3]) וברד"ק עה"כ תהלים שם:"טוב ה' לכל, אפילו למיני החיות והבהמות והעופות הוא טוב ומרחם וכן ראוי לאדם ללכת בדרכיו אלה, ואין לו לאדם להשחית החיים, כי אם לצורך, או להשמר מנזקיהם. וכן מצאנו כי רבינו הקדוש הזהיר שפחתו .. אמר לה 'ורחמיו על כל מעשיו' כתיב".

וראה גם רמב"ם סוף הל' עבדים: "חכמים הראשונים היו .. מקדימין מזון הבהמות .. זרעו של אברהם אבינו .. רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו".

[4] וראה שו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' קסד) הו"ד גם בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קיג) ובשו"ת שיח יצחק (סי' ער בשולי התשובה)בענין המנהג לאסור השחיטה בראש השנה שכתב ש"יש להסביר עוד טעמא להמונים" להמנהג שלא לשחוט ביום הדין, שהרי "כל שחיטה אית בי' צער בעלי חיים והתורה התירתו, וזבחת ואכלת, זולת זה אית בי' אכזריות לשחוט בעל חי, וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט בעלי חיים וזכר לדבר עובדא דרבי .. אמרי הואיל ומרחם נרחם עליו".

[5]) ראה גם ירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג ועד"ז בכתובות פי"ב ה"ג):"חד זמן עבר חמא חד עיגל מנכס, געה ואמר לי' רבי שיזבי, אמר לי' לכך נוצרת. ובסופה איך אינשמת, חמתון קטלין חד קן דעכברין, אמר ארפונון, ורחמיו על כל מעשיו כתיב".

ובב"ר פל"ג, ג: "רבינו הוה יתיב לעי באורייתא קמי כנישתא דבבלאי בצפורין, עבר חד עגל קודמוי, אזל למתנכסה ושרי געי כמימר שיזבני, אמר לי' ומה אני יכול למעבד לך, לכך נוצרת, בתר יומין עבר חד שרץ קמי ברתי' ובעא למיקטלא, אמר לה, ברתי שבקי', דכתיב ורחמיו על כל מעשיו".

[6]) כנראה כוונתו - ע"פ הגמרא והפוסקים, כי לפי האריז"ל (שער המצות להרח"ו פ' נח קרוב לתחלתו - הו"ד ונתבארו בגליון הקודם) בוודאי מדת חסידות דורשת שלא להרוג שום ברי'. ויש להוסיף, שאפילו האריז"ל שלא הרג שום ברי' "אף אם הם מצערים אותו", הר"ז משום שלא נברא שום ברי' לבטלה, אבל לכאורה אין זה ענין ל"ורחמיו על כל מעשיו" שהזכיר רבינו הקדוש לשפחתו.

ועצ"ע מה יענה האגרות משה להגירסא שבירושלמי (שבהערה הקודמת) לפי' הורה רבי לרחם על"חד קן דעכברין". [וראה אלשיך עה"ת (בראשית ו, יט):"שריחם רבי על ילדי העכברים שהיתה השפחה מכבדת במכבדת"].

[7]) ומצאתי שכעין דבריו מפורש בשו"ת הגאונים (הנ"ל הערה 1): "בעלי חיים דלא מעיקין, ולא צריך להון אדם לא למאכל ולא לרפואה, לא מיבעיא מיקטלאנון דסני אילא אפילו צער שלהן סני, ובני חולדה דהיא כרכושתא שהיתה שפחה שלרבי מטאטאה אותן והצילן רבי מידה לא מפסדי עלמא ואצולאנון שפיר ושפיר".

[8] בבבא קמא (פ ע"ב) אמרו ש"חולדות סנאים .. עשויין לנקר את הבית". ובאג"מ שם כתב דאין לחלק בין חולדות סנאים לשאר חולדות, ע"ש. אבל צ"ע מכ"מ שמשמע שגם חולדות עלולות להפסיד ולהזיק, ראה (לדוגמא): (א) שבת קנא, ע"ב: "צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים"; (ב) פסחים ח, ע"ב: "תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה". וראה פסחים ט, ע"א ואילך. ועוד. ואכ"מ.

[9] ראה גם שו"ת שאלת יעב"ץ (הנ"ל הערה 1) : "עוד י"ל, שמא בני חולדת הסניים היו שעשוין לנקר הבית ויש לבני אדם צורך בהם אלא שעדיין היו קטנים שנולדו עכשיו ולא היו ראוין לתשמישן עד שיגדלו, ואעפ"כ מדה של רחמים גדולים היתה שם".

[10]) באגרות משה שם: "דמרחם אף על אלו שמצד מדת הדין לא היו ראויין לרחמים, ד'ורחמיו על כל מעשיו' דאיירי בבני אדם כאלו שמצד מדת הדין לא היו ראוין לרחמים [ראה ברכות ז, ע"א; ע"ז ד, ע"א. וראה רמב"ם הל' מלכים סוף פ"י], דהא לא אפשר לפרש שקאי על איזה מהברואים שלא שייך בהם ענין חטא וכולן הם מעשה ידיו ועושין רצונו שבראן בשביל זה, ואין שום טעם שירחם על איזה מין בעל חי יותר".

[11]) וכידוע שה"אדם נפעל כפי פעולותיו" (ספר החינוך במצוות: טז, מ, רסד, שכד). ובכ"מ. ולהעיר ממ"ש הבית יוסף או"ח סי' א (הו"ד בשו"ע אדה"ז שם ס"ג) "שמדת העזות מגונה מאד .. ואין ראוי להשתמש ממנה כלל, אפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים, כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך".

[12] ראה גם פי' הרמב"ן עה"ת (דברים כב, ו) הו"ד בספר החינוך (מצוה תקמה): "האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם, אכזרים מאד". [ובשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' רלט) הוסיף: "ידוע גם כהיום שהקברנים (אינדערטייקארס בלע"ז) הם בטבעם אכזרים ולא נכנעים לקול בכיות וכיוצא בזה"]. וראה גם תוס' יום טוב עמ"ס קידושין פ"ד מי"ד בסופה.

[13] ולהעיר ממ"ש בספר המצות (דרך מצותיך) להצמח צדק (ד"ה לא תבערו אש):"אנו רואים למטה שיש בנ"א שעיקר חיותם הוא כשפועלים דין בבנ"א, כנראה בחוש כאשר יקרה לבנ"א הללו אנשים עוברי עבירה תיכף מתחמם לבבם ויתמלאו חימה וכעס להענישם ולהכותם מכות אכזרי ורציחה ממש, ובפועל ידם דוקא, ולא ינוחו ולא ישקטו עד עשות בהם פעולה הרעה בתכלית והיינו מצד שטבעם רע בעצם ע"כ זאת הרעה שיפעלו בבנ"א תחי' אותם חיות וקיום נצחי ובלעדו אין להם חיות כלל, ובבוא לידם פעולת הרציחה כאילו מתחדש נפשם מצד שזה חיותם, והנה הגם שילבישו הדבר לש"ש על שעבר עבירה אין זה אמת כלל, כי באמת הרי הוא ית' מלא רחמים וחסד", ע"ש.

[14]) נראה דר"ל דכמו שבקיום מצות "הכה תכה את יושבי העיר ההיא גו' לפי חרב" (דברים יג, טז)הבטיחה תורה "ונתן לך רחמים", הוא הדין בקיום שאר מצוותי' של תורה, כולל מצות "וזבחת גו' כאשר צויתיך" (דברים יב, כא).

[15] ראה שו"ת הרשב"א (סי' אלף קפח בא"ד) על הא דבנתי' דרב נחמן: "מי לא עסקינן דמפליאן רישי'".

[16]) ואף שמלשון הגמרא משמע דבכה"ג ממש שרבה, רב ששת, ורב נחמן היו הורגים או מצווים להרוג את הכינים הי' רבא מטיל אותם בספל של מים, נראה דס"ל להאגרות משה שלענין קניית מדת האכזריות הרי הטלתם לספל של מים דומה להריגה בידים ממש, ועצ"ע.

[17]) ראה גם מנחת חינוך מצוה פ אות יו"ד: "למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא, נראה מסוגיא זו דצריך להציל בעל חיים, אפילו בצער דאתי ממילא מחוייבים אנחנו להציל הבעל חיים, על כן אפילו ליתי' למרי' צריך לפרוק, וכן בבהמת גוי כמבואר בסוגיא זו", ע"ש.

[18]) מדי דברי בענין המלכודת ראיתי להעתיק מ"ש בספר חשוקי חמד (להגר"י שי' זילברשטיין) עמ"ס שבת (ירושלים תשס"ה) עז, ע"ב - שם יצא לדון בענין מי ש"קנה מנורת חשמל המושכת אלי' יתושים ושורפתם או מצודת עכברים והוא שמח בהם מאד, האם מברך עליהם הטוב והמטיב", וכדקיי"ל בעלמא (טושו"ע או"ח סרכ"ה ס"ה) "קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו, מברך הטוב והמטיב".

והשיב, וז"ל: יש מקום לומר דאיך יברך עליהם 'הטוב והמטיב' כי השי"ת רחמיו על כל מעשיו והוא מפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים (שבת קז, ע"ב),ואיך יאמר שירה על קניית כלי ההורגם. ודוגמא לדבר, מה שכתב הרמ"א [או"ח סרכ"ה ס"ג] .. שאין לומר תבלה ותתחדש על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות של בהמה .. הרי שרחמיו על כל מעשיו ולא ראוי לומר 'תתחדש', ואולי הוא הדין לגבי ברכת 'הטוב והמטיב'. אך ראי' זו שוברה בצדה, שהרי נאמר שם שלכן אין מברכים שהחיינו על מנעלים משום שאינו חשוב כל כך, משמע דלולא זאת היו מברכים עליו, ואם כן יש לברך על מנורה ההורגת יתושים ומלכודת העכברים אם הוא חשוב. אך אולי אפשר לומר דחלוקים מנעלים שעצם ההנאה מהם היא לא הריגת הבהמה אלא המנעלים לרגליו, ואילו היו לו מנעלים מפלסטיק גם הי' נהנה מהם, ולכן הי' ראוי לברך עליהם, משא"כ כאן בעניננו עצם המנורה והמצודה אין בה הנאה אחרת כי אם הריגת היתושים והעכברים, ולכן אולי לא ראוי לברך על דבר שהוא מנוגד לרחמי השי"ת .. ואולי ישנה סיבה נוספת שלכן אין לברך עליהם, כשם שלא מברכים על מצות יבום כי באה מפורענות, ומבואר באבודרהם (שער ג) דלא מברכים על קריעה על המת ותנחומי אבלים וכדומה כי הם פורענות, כך גם היתושים והעכברים הם פורענות ועל ביטולם אין לברך כשם שלא מברכים על הריגת שור שנגח אדם, עכ"ל החשוקי חמד. ויש מקום לדון ולפלפל בדבריו טובא, אבל כבר נתארך היריעה, ותן לחכם ויחכם עוד.

[19]) מליצה ע"פ משלי יא, יג.

[20]) ו"סימן לדבר 'שממית בידים תתפש' (משלי פרק ל, כח) ראשי תיבות שב"ת" (תוספות שבת או"ח שם סק"א בשם "כתבים". ועוד). וראה רש"י עה"כ משלי שם ובפירושו לסנהדרין קג, ע"א: "העלה שממית - קורי עכביש". אבל ראה ראב"ע למשלי שם. וראה שו"ת מפענח נעלמים סי' ב. ועוד.

[21]) בספר כף החיים להג"ר יעקב חיים סופר (או"ח סר"נ סק"י) כתב ד"יש להזהר לפנותו קודם שעה חמישית, משום דמשעה חמישית ואילך נכנסת הארת שבת .. וכדי לכשתכנס הארת שבת הוא כבר מופנה מן העכביש הרומז לבחינת הקליפות". אבל בספר כף החיים להג"ר חיים פאלאג'י (סכ"ז סל"ד) כתב: "אני שמעתי מפי צדיק מו"הר מר קשישא בעל עבודת משא זלה"ה, דהרב הגדול בעל יד אהרן ז"ל שהי' מקרב מחנינו בדור שלפנינו, הי' מזהיר לבני ביתו דכיון דנעשה אחר חצות נכנס קדושת שבת, ואין לפנות קורי עכביש אם לא קודם חצות, ואתי עליו מהרמז הנזכר [בהערה הקודמת] דהוא שב"ת ומניחין אותה". [עוד כתב שם ש"זה בעצמו עושין לסגולה כדי לתופסה לשממית עצמה דאומרין 'שבת' ואינה זזה ממקומה, ורבים אומרים שהוא בדוק ומנוסה"].

אבל בספר טהרת הקודש (הקדמון: אמשטרדם תצ"ג) ב'ענייני שבת' פ"ב:"ואח"כ תלך לבית הטבילה .. ויזהר שלא יטבול כלל קודם חצות .. אח"כ ילבוש מלבושי כבוד לכבוד שבת .. ואח"כ יתקן הבית בעצמו ובכבודו .. ויזהור לפנות קורי עכבו"ש קודם כדי לגרש הקליפות הנקרא שממיות בידים", ומסדר וסגנון דבריו משמע שפינוי קורי העכבי"ש צ"ל לאחר חצות היום ובסמיכות לש"ק, ע"ש.

[22]) הוספת אדה"ז. וצ"ע מאי קמ"ל? ואת"ל דס"ל לאדה"ז שמותר לפנות קורי עכביש גם בשבת כמ"ש כמה מרבני זמננו (שמירת שבת כהלכתה פכ"ג הערה לד בשם הגרשז"א. שו"ת באר משה ח"א סי' ל"ז. וראה גם שו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רכ; ח"ד סי' צז אות כט; ח"ה סי' תרב אות א. שו"ת בית אברהם להרב אברהם דניאל, חלק שני (ירושלים תשנ"ט) סי' טו. ועוד) - ודלא כמ"ש האשל אברהם (להרה"ק מבוטשאטש או"ח שם סמ"ח)והכף החיים (או"ח שם ס"ק ע"ר). וראה שו"ת בצל החכמה ח"ה סי' יח - י"ל בדוחק דאתי לאשמעינן שלא ידחה הפינוי עד שיכנס השבת, כי כל דבר שהוא לכבוד השבת צ"ל בערב שבת דוקא (ראה רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ג - ה"ו. וראה ביאור הגר"א או"ח סתקכ"ט ס"א: "עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש").

עוד יש לומר בדרך אפשר שבא לאפוקי מהשיטות (שבהערה הקודמת)שפינוי קורי העכביש צ"ל קודם שעה חמישית או עכ"פ קודם חצות היום, וע"כ כתב שכל שנעשה מבעוד יום שפיר דמי, ועצ"ע.

[23] גם המשנ"ב (שם סק"ג) העתיק טעם אדה"ז כלשונו (אם כי לא ציין אלא להראשית חכמה והמגן אברהם).

ואולי מקורו של אדה"ז הוא ממ"ש בספר טהרת הקודש הנ"ל (שלאחרי שכתב הטעם לפינוי קורי העכביש ע"פ הסוד הוסיף): "וגם כי הלא דבר מגונה הוא אף בימי החול [וגם דבר מסוכן הוא כשיפול העכבי"ש חלילה בתוך איזה מאכל או משתה וחמירא סכנתא מאיסורא]", ומזה מובן שפינוי קורי עכביש הוא לכבוד שבת.

[24]) ראה גם ספר הברית ח"א מאמר טו (נפש חי')פ"ב: "העכביש .. אין להם ארס ובחנם הורגים אותם בני האדם, ויש בהם כמה מינים, מהם בבתים מהם בשדות, ומהם במים". אבל ראה נימוקי או"ח (סשט"ז שם) וספר אות שלום דלקמן בפנים שחלק על המג"א (ואדה"ז) וספר הברית.

[25]) "ולפלא הראיתיבחוש,כיכאשריהרגוהלהשממיתויפרדו ממנה רגלי'הדבוקותעלהכותלבבית הכנסת,וישלהםקיוםלהרגליםהאלואחרי מותןכמושנהאחתויותר,אשרלזבובכמותהוכיוצאלאיתקיימו (במותה)רגלי'אח׳׳כרקב׳אוג׳ימיםוירקבו ויאבדו, ופשוטכיכלזה כחהקליפה שאני,שלאכדרךטבעשארייתושיםהדומיםבמינה,וזה הבחנתיוהראיתיבנסיון" (דברי תורה שם).

[26]) להעיר גם ממ"ש בספר גימטריאות (ענינים שונים סימן שמא):"סממית בידים תתפש, זה עשו שסימא עין אביו .. תתפס ביד ישראל, דכתיב (יחזקאל כה, יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל; למה, שפשט ידו בהיכל".

[27]) ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקסד:"ארבעה הם קטני ארץ, הם ארבע מלכיות, הנמלים .. בבל .. שפנים .. זה מדי .. מלך אין לארבה זה אלכסנדרוס מוקדון .. שממית בידים תתפש זו מלכות רביעית שאין בכל השרצים שנואה כשממית, וכתיב ואת עשו שנאתי, והוא בהיכלי מלך שהחריבה מקדשו של מלך מלכי המלכים".

ובספר דעת שלום על פרק שירה (להרה"ק ר' שלום מאסקאוויטש משאץ, אנטווערפען תשנ"ז) בביאור שירת השממית (עמוד קט)הציע שזוהי המקור ל"מאמר נשים הזקנות וילדים שהשממית הזאת הביאה אש לבית המקדש לסייע להשריפה", ע"ש. עוד כתב שם בשם "אשה חכמת אשת חיל ת' שאמרה ע"ז כן, יש מיני שממית ששתי וערב על גבן, וכנראה שטומאה גדולה עליהן, ודפח"ח".

[28]) אבל יש להעיר מדברים מחודשים (ע"ד הדרוש?) שכתב בספר דברי שלום (שבהערה הקודמת) ש"השר של מין הזה [שממית] כנראה שעשה תשובה ומתחרט על מעשיו מה שהי' מסייע לשריפת בית אלקינו, ולכן הבית המקדש שנקרא סתם בשם בית (פסחים פח, ע"ב) .. ולכן השממית הזאת כל ימי חיותה בונה בתים לרמז על בנין הבית, ורבצה בה הקנאה על הזבוב שהוא מתעורר לשיר שירה דוקא רק בעת שאין ישראל עוסקים בתורה וחלילה ח"ו אז ידי עשיו חזקות .. לכן קבלה על עצמה השממית הזאת להמית ולכלה המין זבוב מהעולם .. ובהבית שהשממית עושה לה היא מחרבת הזבובים הרשעים שאין מניחים לבנות ביהמ"ק, ואכילת החמץ זה הוא ביעורו, והוא השממית כנראה שבה מדרכה הרעה ובונה בתים הבית המיוחד ובפנימיותה טוב גנוז בגוה כי היא רפואה להעקרב הסומא הרשע שמחלתו מארסו היא צינה מות היפך חיים חמימות כי כל חמימות היא חיים וכל קרירות הוא מות .. והשממית הזאת רפואה לעקרב המצונן כאמרם ז"ל וסממית לעקרב", ע"ש. ולע"ע לא מצאתי מקור לדבריו אלה.

[29]) ובחדא"ג מהרש"א שם:"לא בא כאן לתת טעם על כל הנבראים למה נבראו, דא"כ הני גופייהו צרעה וחפפית ועקרב למה נבראו, אלא משום דהני מינים שבלול ויתוש וזבוב וסממית בריאות קטנים וחלשים הם, ונראים שאין צריך להם בעולם, הוצרך לומר בהו דגם באילו יש צורך גדול לרפואה מן המזיקין הללו, והני צרעה ונחש ועקרב וחפפית שהם מזיקין לא אצטריך לומר בהו טעם דוודאי נבראו להזיק ולייסר בהם הבריות", וע"ש עוד.

[30]) עוד להעיר ממה שקורי עכביש מרפאין (מג"א סשכ"ח סקנ"ד. שו"ע אדה"ז שם סנ"ג). [וראה נשמת אברהם (או"ח, מהדורא שני' ירושלים תשד"מ) סו"ס שכ"ח (סקצ"ו)בשם הגרשז"א ש"בזמננו שידוע הענין של זיהום אין להשתמש בזה"].