הרב יצחק אייזיק הלוי פישער

ידוע דעת האבודרהם (מובא בב"י או"ח סי' ק"נ) שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם הי' חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו בעצם היום הזה כמו ביוהכ"פ והב"י סיים ב'לא ידעתי מנין לו זה' עכ"ד.

ובלקו"ש חכ"ה ע' 267 ובכ"מ מבאר בדעת האבודרהם דהיות דהתעניות של עשרה בטבת היא המקור והסיבה לשאר הצומות - ובע' 448 (שיחת עשרה בטבת תשמ"ה) מבאר דהמאורעות בד' הצומות באו בהמשך זל"ז די"ז בתמוז דהובקעה העיר בא בהמשך לעשרה בטבת שהתחיל המצור על ירושלים ובהמשך לזה בא החורבן בט"ב ועד"ז בצום גדלי'.

ונמצא דהמאורע של י' בטבת סמך מלך בבל מהוה התחלת והסיבה לכל השתלשלות המאורעות בשאר הצומות, ולכן יש בו חומר מיוחד שדוחה שבת עיי"ש[1].

והנה לפום ריהטא הם שני טעמים שונים שישנו להטעם של האבודרהם שדוחה שבת משום דכתיב בעצם היום הזה כמו יוהכ"פ, ובלקו"ש מוסיף עוד טעם שעשרה בטבת שונה משאר תעניות והוא מחמת הסיבה והמקור לשאר התעניות.

אמנם מהסגנון בשיחות משמע דשני הטעמים הולכים ביחד, מזה שמקדים טעמו של האבודרהם ובהמשך לזה מוסיף שעשרה בטבת הוא הסיבה והמקור לשאר תעניות, מוכח דטעם השני מיוסד על טעמו של האבודרהם רק שמוסיף עוד ענין וכן מוכח גם בלקו"ש חט"ו ע' 421 שמבאר הטעם של האבודרהם בזה שבי' בטבת התחיל המצור וכו עיי"ש.

וצ"ב דלכאורה הם שני טעמים שונים זה מזה ומה הקשר בין שני הטעמים.

ואולי י"ל בזה עפ"י המבואר בחי' הגר"ח (סטנסיל) בביאור דעת האבודרהם דסו"ס צ"ב מאי שנא משאר תעניות שאינו דוחה שבת (אפי' ט"ב) דהנה בתענית חלום הא קיי"ל דדוחה שבת ומתענים אפי' בשבת, דלכאו' מאי שנא משאר תעניות שאסור להתענות בשבת, ומבאר הגר"ח דשאר תעניות אינם מיוחדים ושייכים דווקא ליום זה אלא על החודש כגון חודש הרביעי וחודש החמישי משא"כ בנוגע לתענית חלום איתא בגמ' דיפה לחלום כשמתענין בו ביום לכן אינו נדחה כיון שמיוחד ליום. ובזה יובן החילוק בין שאר תעניות לעשרה בטבת שדוחה שבת דהא כתיב בעצם היום הזה א"כ הוא דין דווקא באותו יום וע"כ אינו נדחה וכמו יוה"כ דהתענית קשור עם עיצומו של יוה"כ דלא שייך לדחותו כיון שכל כולו תלוי בהיום דיוה"כ. משא"כ בשאר תעניתים שאינם מיוחדים דוקא להיום בזה שפיר נדחין לאחר השבת.

אמנם עדיין צ"ב דבשלמא ביוה"כ מובן שהתענית קשור עם עיצומו של יום, כיון שהוא יום מיוחד של מחילה וכפרה וקשור עם יום מיוחד של עשירי בתשרי ועד"ז בתענית חלום מובן ג"כ דשייך לשבת דווקא כיון דיפה תענית לחלום בו ביום. משא"כ בעשרה בטבת איה"נ דכתיב בו "בעצם היום הזה" אבל סו"ס עדיין צ"ב היכן מצינו בו ענין מיוחד שקשור עם עיצומו של יום אשר לכן אין לדחות התענית אחר השבת, ולכן מבאר בהשיחה דגם בעשרה בטבת מצינו ענין מיוחד של עיצומו של יום והיא שהיות ובעשרה בטבת היתה ההתחלה והסיבה לשאר התעניות וי"ל שבו כלולים כל המאורעות שאחר זה, וכיון שבו מתחיל ענין חדש של תעניות וענין זה מחיל[2] על היום השם "תענית", לכן מובן שאין לדחותו אחר השבת כיון שקשור עם עיצומו של יום כמו יוה"כ, ונמצא דהטעם בהשיחה אינו טעם חדש רק מיוסד על טעמו של האבודרהם רק שמוסיף ביאור על טעמו של האבודרהם - ובאמת זה מוכרח מיני' ובי' גופא, דאין לומר דמטעם זה לחוד (כיון די' בטבת הוא מקור לשאר הצומות) לכן דוחה שבת, דמהיכי תיתי שידחה שבת מטעם זה, איה"נ דבי' כלולים כל הצומות מ"מ מהיכי תיתי דמטעם זה לחוד ידחה שבת, וכי היכן מצינו דטעם כזה יספיק שהתענית תדחה שבת. וע"כ דהא דדוחה שבת הוא משום דכתיב בעצם היום הזה, רק דמהיכי תיתי דבעשרה בטבת יש עיצומו של יום דמטעם זה ידחה שבת ע"ז מבאר בהשיחות דיש בו מעלה מיוחדת שבו כלולים כל התעניתים וענין זה קשור עם עיצומו של יום ולכן שפיר דוחה שבת וכנ"ל.

ולפ"ז יש לבאר בהא דנחלקו כמה מהפוסקים על האבודרהם ומהם הב"י ועד"ז רש"י במגילה דף ה' ע"א וכ"מ ברמב"ם בה' תענית (פ"ה ה"ה) מהא דהרמב"ם כלל כל הד' צומות שחלו בשבת דוחין אותן לאחר השבת - דמזה מוכח דגם עשרה בטבת אינו דוחה שבת ודלא כדעת האבודרהם (ונסמן בלקו"ש שם וע"ע בהעו"ב בגליון ו' מש"כ בזה הגראי"ב גערליצקי). והנה בפשטות ס"ל דמהא דכתיב בעצם היום הזה אינו מוכרח דעשרה בטבת דינו כמו יוה"כ ודוחה שבת דליכא גזירה שוה ללמוד מיוה"כ.

אכן עפי"ז י"ל דס"ל דאע"פ דכתיב בעצם היום הזה, מ"מ אינו מוכרח דהתענית תלוי וקשור עם עיצומו של היום דעשרה בטבת דמהא דכל הצומות נכללים בו כיון שבו התחיל כל המאורעות, אין הכרח דהתענית קשור עם עיצומו של יום, לכן ס"ל דהוי כשאר הצומות ואינו דוחה שבת, משא"כ האבודרהם סובר דכיון דביום זה התחילו כל המאורעות וי"ל דבו כלולין כל המאורעות (בכח עכ"פ) וכיון דהוי ענין חדש לכן סובר במיוחד ליום זה דוקא ושפיר דוחה שבת.