בגליון א'כה העיר הרב א.י.ב. ג. שי' על מ"ש בשיחת ש"פ חיי שרה מבה"ח כסלו (סעי' ג'), דיש מקום לחקור מה הי' הגדר ודין דאליעזר בקיום דברי אברהם אליו "ולקחת אשה לבני ליצחק", אם הי' בגדר שליח ד"שלוחו של אדם כמותו" או שהי' בגדר שדכן למצוא אשה ליצחק לא בתור שליח לקידושין, כי "הגם אז אויך א שדכן האט בכח צו מקדש זיין, איז דאס ניט דער זעלבער כח ווי א שליח וועלכער איז "כמותו" דהמשלח, משא"כ בנוגע צו א שדכן זאגט מען ניט אז שדכן של אדם כמותו, ואדרבה – א שדכן איז בפירוש ניט כמותו, נאר ווי א באזונדער מענטש וואס טוט יענעם א טובה (ווי מ'זעט עס במנהג העולם)". ובהערה 26 מציין הרבי לשו"ע אבע"ז סי' ל"ה סעי' ד' שכתב ד"אפילו לא מינוהו שליה בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית וא"ל לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות ח"ז מקודשת".

והעיר, שלכאורה הדברים צריכים ביאור, דהרי בקידושין בעינן דיןשליחות דוקא ובלי שליחות אין זה קידושין כלל )כמבואר בקידושין מא,א( וא"כ איך שייך לומר דשדכן יכול לקדש עבורו אף שאינו כמותו?

ותירץ ע"פ מ"ש רש"י (קידושין מה, ב) בהטעם כשלא מינוהו שליח בהדיא אלא גילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונים שהיא מקודשת לו – כי זכין לאדם שלא בפניו, והוסיף הרא"ש ע"ז (שם סי' ז) ש"זכי' מטעם שליחות". ומצינו שכתב בקצוה"ח (סי' ק"ה סק"א), בגדר זכי' מטעם שליחות, שאין הפי' דהוה כאילו מינהו מעיקרא להיות שלוחו, אלא הפירוש הוא דגזרת הכתוב שיהא הזוכה לאחרים מהני, וה"ז מועיל כאילו הוא שלוחו, ויש בזה הגדרים דשליחות, דאלו המופקעים מדין שליחות מופקעים גם מדין זכי', אבל אעפ"כ, גזה"כ הכתוב הוא, ולא דין שליחות.

דעפ"י דברי הקצה"ח האלו, יש לבאר שההפרש בין זכי' לשליחות הוא, דבשליחות שהמשלח עשאו שליח, שם זה נחשב כאילו הוא פעולתו של המשלח, כיון שהוא ביקשו לעשות עבורו ה"ז נחשב כאילו הוא הוא הפועל, משא"כ בזכי' שהמשלח לא ביקש ממנו כלום לפעול, במילא אין לומר דזהו פעולתו של המשלח, אלא אמרינן דזהו פעולת האדם הזוכה, וגילתה התורה דחלות פעולת הזוכה, מועיל עבור חבירו.

עפ"ז יש לתרץ דברי השיחה, דאם אליעזר הי' בגדר "שליח" אז ה"ה כמותו ממש, דהיינו דהקידושין הי' פעולת המשלח דהוה כמותו ממש, אבל אי נימא שהי' רק בגדר "שדכן" אף דגם זה הוא בתורת זכי', ומועיל מתורת שליחות, מ"מ אי"ז כמותו כמו בשליח כיון דזהו רק פעולת אליעזר ולא פעולת המשלח. ע"כ.

אבל יש להעיר, גם לאחר ביאורו עדיין אין מיושב המשך דברי השיחה כ"כ במ"ש שם "משא"כ בנוגע צו א שדכן זאגט מען ניט אז שדכן של אדם כמותו, ואדרבה – א שדכן איז בפירוש ניט כמותו, נאר ווי א באזונדער מענטש וואס טוט יענעם א טובה (ווי מ'זעט עס במנהג העולם)", דאי"מ ההדגשה בדברי השיחה על "שדכן" דוקא שאינו כמותו, הרי זה שאינו כמותו (לפי ביאור הנ"ל) אינו ענין מיוחד השייך לשדכן דוקא אלא הוא לכל ענין של זכי' שאינו מדעת המשלח. גם אי"מ, מהי ההוכחה מזה "ווי מ'זעט עס במנהג העולם", הרי דנים כאן על הגדר של זכי' לפי ההלכה.

גם אי"מ המשך דברי השיחה שם, שמביא הוכחות אם אליעזר היה גדר שליח או גדר שדכן, מזה שאליעזר היה מחזר למצוא עילה כו' שישיא בתו ליצחק (רש"י כד לט), וכן מזה שהתפלל והעמיד סימנים (מדעת עצמו) לברר אם הנערה אשר תצא לשאוב מים מהבאר כו' היא ההגונה – שאותה הוכחת לעבדך ליצחק, שמזה מוכיח בהשיחה –שאליעזר הי' שדכן ולא שליח, אך מתוקף הסמכות של אליעזר שהי' מושל בכל אשר לאברהם, ועוד, מסיק בהשיחה – שהיה שליח ולא שדכן.

ואי"מ ההוכחות, דממ"נ, אם מינה אברהם לאליעזר לשליח שיקדש אותה – היה שליח ולא שדכן, ואם לא מינה אותו אברהם, אלא רק גילה דעתו שיהי' מרוצה בהאשה שאליעזר יראה שהיא הגונה ליצחק, ואליעזר הוא שקידש אותה מדעת עצמו – הי' שדכן ולא שליח. [עי' גמ' נזיר (יב א') אם אמר לשליח קדש לי אשה סתם ולא אמר קדש לי אשה פלונית, הרי זו מקודשת, וודאי גדר שליח הוא ולא גדר שדכן, א"כ ודאי כן הוא גם בנדו"ד, שאם אמר אברהם לאליעזר קדש ליצחק אשה שתראה בעיניך שהיא הגונה לו – שהוא שליח ולא שדכן].

(ודוחק לומר, שההוכחות הן, שמזה שאליעזר רצה להשיא בתו ליצחק וכו' – מסתבר שאברהם לא מינה אותו כשליח, דלפ"ז, עיקר החקירה – אינו מוכרח מעיקרא).

ונ"ל בזה, בהקדמת חילוק הנ"ל שבין זכי' לשליחות, ששליחות הוא – מדעת המשלח, שהמשלח מינה אותו להיות שלוחו. וזכי' הוא – מדעת עצמו, שלא מינה אותו הזוכה להיות שלוחו.

הנה אף שזכי' אינו מדעת הזוכה, אעפ"כ, הדין הוא שזכין לאדם שלא בפניו, כי המזכה נחשב בדוגמת "כמותו" דהזוכה – כמו שהשליח הוא כמותו דהמשלח. ובגדר ענין כמותו זו שבדין זכי', מצינו כמה שיטות (עי' א"ת ערך זכין לאדם של בפניו בתחלתו): א) שזכי' הוא מטעם יד (שיטת הקצה"ח בדעת הרמב"ן, קידושין כג ב, ד"ה מהו), ב) גזה"כ (שיטת הנ"ל מהקצה"ח, בדעת רש"י), או ג) מטעם שליחות, ובלשון התוס' (כתובות, יא, ד"ה מטבילין) ד"כיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח".

והנה מובן ופשוט, שאף לשיטת התוס' דס"ל בזכי' שאנן סהדי דעביד ליה שליח, הרי זה רק – שאנן סהדי, ואינו כמו השליח – שהוא מדעת המשלח בפועל.

לפ"ז, אף שלהלכה – המזכה הוא כמותו דהזוכה (כמו השליח שהוא כמותו דהמשלח), אעפ"כ, נפק"מ בין זכי' לשליחות – בה"בפועל", שבשליחות השליח הוא כמותו דהמשלח גם בהבפועל, שהרי עושה מדעת המשלח, משא"כ זכי', אף שההלכה העניקה להמזכה כח כאילו הוא כמותו דהזוכה, אינו כמותו דהזוכה בהפועל, כי בפועל – עושה מדעת עצמו.

והנה עיקר חילוק זה שבין זכי' לשליחות בהבפועל – הוא דוקא בשדכן. כי עיקר תפקידו של השדכן מעיקרא הוא להשתדל בעד המשלח בתחבולות כו' – מה שהמשלח עצמו לא יכול לעשות בעד עצמו, שלפ"ז, עיקר תפקידו הוא לעשות מדעת עצמו דוקא, א"כ בודאי שבהבפועל – אינו כמותו דהמשלח. [וי"ל שענין זה הוא בשדכן דוקא יותר מכל סרסור אחר, כי ענין השדכנות נוגע לגופו של המשלח, לא כשאר קנינים שהם על כספו של המשלח, במילא, החידוש בתפקיד השדכן – שהוא מה שהמשלח בעצמו לא יכול לעשות, הוא ביתר שאת בשדכן מכל סרסור אחר.] שלכן מדייק בהשיחה "משא"כ בנוגע צו א שדכן זאגט מען ניט אז שדכן של אדם כמותו", וגם מוסיף "ווי מ'זעט עס במנהג העולם", כי מדובר על החילוק שבין זכי' לשליחות בהבפועל ולא להלכה.

והנה נפק"מ זה שבין שליחות לזכי' בהבפועל – מתבטא בחילוק עיקרי בשליחותו של אליעזר, כפי שיתבאר.

דהנה משמתה שרה נתבשר אברהם שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק (רש"י, בראשית כב, כ). לפ"ז, כששלח אברהם אליעזר לקחת אשה ליצחק – רצה אברהם שיקח ליצחק את רבקה דוקא, שהיא המיוחדת כבר ליצחק. אך אעפ"כ, אברהם לא אמר לאליעזר איזו היא האשה המיוחדת ליצחק, אלא סמך על הכרעתו של אליעזר שהוא ימצא אשה הגונה עבורו (דהיינו, שלא דלא די שתהיה ממשפחתו של אברהם אלא גם שתהי' "הוגנת לו" ליצחק, כמ"ש ברש"י כד, יד), וכשימצא אליעזר אשה הגונה עבורו, בדרך ממילא יזמינו מלמעלה – שהיא תהי' המיוחדת ליצחק.

לפ"ז יש לחקור בגדר השתדלותו של אליעזר בחיפוש אשה ליצחק, אם אליעזר השתדל למצוא אשה הגונה, וסמך על זכותו וכוחו של אברהם שיזמינו לו מלמעלה את בת זוג המיוחדת דוקא (כנ"ל), או י"ל, שאליעזר עצמו ידע ובכוחו היה – "כמותו" דאברהם ממש – לכוון למצוא את בת זוג המיוחדת.

הנה אם נאמר שסמך על כוחו של אברהם, על כרחך ששליחותו של אליעזר הי' רק כגדר שדכן ולא כגדר שליח. כי אפילו אם אברהם מינה אותו לקדש אותה, הרי המינוי היה – שיקדש את בת זוג המיוחדת דוקא, והרי אליעזר לא ידע מי היא האשה המיוחדת (אלא סמך על כוחו של אברהם) ובמילא מה שקידש לפועל את רבקה, היה משום שהיה נראה לו שרבקה היא הגונה ליצחק, וסמך על אברהם שאמר אליו שהוא יהי' מרוצה מאשה שתראה בעיני אליעזר שהיא הגונה ליצחק, א"כ מה שקידש אותה לפועל היה על דעת עצמו – כשדכן שלא קבל מינוי שליחות (אלא רק גילוי דעת המשלח שהוא יהי' מרוצה כו').

אך אם ידע אליעזר לכוון לאשה המיוחדת דוקא, א"כ מה שקידש אותה היה בשליחות אברהם כשליח ולא כשדכן, שהרי קבל מינוי השליחות מאברהם לקדש האשה המיוחדת, ואליעזר ידע מי היא האשה המיוחדת, ואותה הוא שקידש.

והנה על חקירה זו מביא בהשיחה הוכחות לכאן ולכאן. כי מזה שאליעזר היה מחזר להשיא להשיא בתו ליצחק, סימן לכאורה שלאליעזר היה לו נטיות משלו, שלפ"ז קשה מאוד לומר שאליעזר מדעת עצמו ידע לכוון לדעת אברהם להיות כמותו דאברהם בפועל לדעת מי היא האשה המיוחדת ליצחק. וכן מזה שהיה אליעזר מוכרח להעמיד סימנים (שלא פקד אותו אברהם עליהם), משמע, שהשתדל בזה בכל מיני תחבולות לפי שיקול דעתו ושכלו כי לא ידע לכוון בדעתו להיות כמותו דאברהם בפועל לדעת מי היא בת זוג המיחדת.

אך לאידך, ממדת הסמכות שהיה לאליעזר, שהיה מושל בכל אשר לאברהם וכו', משמע, שאליעזר עצמו ידע לכוון ע"פ דעת עצמו לדעת אברהם להיות כמותו דאברהם בפועל לדעת מי היא בת זוגו המיוחדת של יצחק.

ומסקנת השיחה היא, שאף שאליעזר למעשה השתדל במילוי השליחות ע"ד כמו שדכן – שהיה מחזר להשיא בתו ליצחק וגם עשה סימנים מדעת עצמו כו' (כנ"ל), אעפ"כ, הי' גדר שליח – כמותו דאברהם בפועל שידע לכוון לדעתו של אברהם בפועל.

והטעם שהיה מחזר להשיא בתו ליצחק וגם עשה סמנים לעצמו כו', כי גם אלו הם חלק מכוונת מילוי השליחות, כפי שיתבאר.

דהנה גדר ענין השליחות הוא – שהשליח הוא דוקא מציאות בפני עצמו, כמבואר שם בהשיחה (אות ז') "א שליח באשטיט פון צוויי פארקערטע ענינים: א) ער דארף זיין א באזונדער מציאות פון דעם משלח, א בר דעת בפני עצמו. ב) ער דארף זיין בטל צום משלח". [שבענין זה חלוק גדר השליחות מגדר יד (גמ' ב"מ י, ב, ויב, א) שהשליח הוא מציאות בפ"ע ,משא"כ ידו שהוא מגוף האדם עצמו, וכן חלוק השליחות מגדר העבד, שגם העבד הוא כגופו ממש, עי' בהשיחה הע' 40, ובמשיחת ש"פ תולדות תשמ"ח אות ב' ואילך].

שלכן גם משלימות גדר השליחות הוא – לא רק שהוא מציאות ובר דעת בפני עצמו, אלא גם – שעושה מדעת עצמו דוקא (כמו שדכן). ולאידך, ע"י ביטול השליח להמשלח – השליח הוא כמותו דהמשלח (גם בהבפועל, שלא כמו שדכן) שיודע מדעת עצמו לכוון לדעת המשלח. שלכן במינוי השליחות לאליעזר היה מקום לשלול ס"ד שלא יחזר להשיא בתו ליצחק, כי היה מציאות בפני עצמו שעשה מדעת עצמו, לכן צריך לשלול ממנו ס"ד, ולאידך כיוון בדעתו לדעת אברהם לדעת מי היא המיוחדת ליצחק – ע"י ביטולו לאברהם.