בגליון העבר רצה הרה"ג רק י. ל. שפירא לתרץ קושית האב"נ (אבהע"ז סי' רמד ובחי' על מס' כתובות) דהקשה האבנ"ז לשיטת הרשב"א והרז"ה בדין שנשפכו חמין שלאחר המילה לפני המילה שהיסיקו שאסור לבצע את המילה אע"פ שמותר עכשיו מ"מ אח"כ יבואו למצב של פקו"נ ולכן אסרו עכשיו לבצע המילה, והקשה האבנ"ז מגמ' דכתובות - דהיתה גזירה שבתולה הנישאת ברביעי תיבעל לההגמון תחילה וזה הביא הנשים לידי סכנה היות שמסרו נפשם ע"ז, וה"נ אמך מותרת עכשיו ליכנס לחופה הלא היא גורמת שתיבעלי לטפסר תחילה וקשה לשיטת הרז"ה והרשב"א.

ומת' האבנ"ז "ונראה לחלק שדווקא במילה שאם לא יוכל להחם אח"כ הי' אסור למול עכשו לסכן התינוק והוא מל עכשו רק על סמך שיחלל השבת אח"כ והוא גורם ומתכונן לחילול שבת שלאח"כ שהיר רוצה בחימום המים של אח"כ - שלא יסכן התינוק, משא"כ בבתולה הנישאת הרי אינה רוצה כלל בבעילת הטפסר ואף שגורמת לכך אינה מתכוונת לכך, ודומה למש"כ הרמב"ם בדיין שטעה באע"פ שגרם להזיק לא נתכוון להזיק" עכ"ל.

ורצה הרב הנ"ל לת' קושיתו ע"פ מ"ש בלקו"ש ח"ו ע' 64 הער' 43 שיש לחלק בין הנידון דמילה ששם אסור למול עכשו היות שאח"כ יבא לחילול שבת מאחר דשם החילול של אח"כ מתהווה באופן ישר מהמילה ולכן אסור, וזהו בדוגמת זורק חץ. משא"כ כל הנישא ברביעי תיבעל לטפסר תחילה שם מותר אפי' להרשב"א והרז"ה היות דהבעילה של אח"כ אינו מתהווה באופן ישר מהנישואין כי פשוט שאין הנישואין כשלעצמם גורמים שתיבעל להגמון ולכן מותר, עכת"ד.

ויל"ע בכוונת הרב הנ"ל בענין הנפק"מ בין נידון דמילה והנדון של הגמ' כתובות הנ"ל - א) שבמילה החילול בא באופן ישר ולכן אסור משא"כ בכתובות שם האיסור הוא לא באופן ישר מהנישואין, או ב) שבמילה חיסרון הוא מה שבעצם מעשה המילה מביא לידי החילול אח"כ של בישול המים, אע"פ דאינו בא באופן ישר, משא"כ הנידון על כל הנושא בב' שם מעשה נישואין בעצם לא מביא לאסור אלא בשעת גזירה זו ולכן מותר (ולצד הזה לא איכפת לנו כ"כ אם בא באופן ישר או לא).

דאם החילוק הוא כאופן הא' הנ"ל שבמילה הוא באופן ישר ומשא"כ בסוגיין צ"ע דהלא החילול של להחם מים לתינוק אינו בא באופן ישר מהמילה אלא שהמילה פועל חלישות בכללות גוף הנילוד, ואח"כ יש צורך למים לחלישות הכלל ולא למילה עצמה - ואמאי ישתנה בינו מכל הנישאת ביום ד', דשם הוא ג"כ לא בא באופן כשר.

ואם כוונתו כאופן הב' שמילה בעצם פועל החילול ומשא"כ הנישואין כשלעצמם אינם פועלים חילול רק בנידו"ד זה שיש גזירה, גם זה צ"ע כי לדין זה לא שייך מה שבדרך כלל מילה בעצם מביא לידי חילול משא"כ הנישואין כשלעצמם אינם מביאין חילול כי כאן דנינן בעכשיו ועכשיו הנשואין הללו בשעת הגזירה הם בעצמם מביאים חילול.

ולכן קשה לי תי' ומחוורתא כתי' של האבנ"ז.

ומה שהביא שהא"נ מקשה על תירוצו שחילק בין מילה ששם יש לו כוונה להחם המים ומשא"כ בכל הנישאת בד' תיבעל להגמון דליכא כוונה ולכן מותר מדין הבא במחתרת - וז"ל האבנ"ז שם "אלא דאכתי קשה מהבא במחתרת דניתן להצילו בנפשו אפי' בשבת ואמרי' ביומא (פ"ה, ב) דחשיב ודאי פקו"נ שודאי הגנב בא על דעת כן שאם יעמוד כנגדו יהרגנו וא"כ איך מותר לבעה"ב לעמוד כנגדו להציל ממונו הרי הצלת ממון אינה דוחה שפיכת דמים וחילול שבת והתם לכך נתכוון שיהרג הגנב כדי שלא יהרגנו הגנב אלא ודאי כיון שאח"כ יהי' פקו"נ מותר עכשיו לעמוד על ממונו וכשיטת הרמב"ן שם במילה, ושיטת הרשב"א והרז"ה ז"ל צע"ג" עכ"ל1.

ולולי דמסתפינא הייתי מת' קושית האב"נ באופן אחר קצת שיש לחלק בין מילה וכל הנישא בד' תיבעל לטפסר וג"כ מהבא במחתרת שרק במילה יסברו הרז"ה והרשב"א שאסור, משא"כ בכל הנישא בד' תיבעל לטפסר והבא במחתרת הם סוברים שמותר;

ובהקדם שיש לחלק בין כוונה לרצון, שכוונה פי' דעת ומחשבה משא"כ רצון (עיין חי' ר' חיים הלוי על מס' זבחים) וזהו הנפק"מ בין מילה ובין סוגיין בכתובות ובא במחתרת, שבמילה אסור לימול היות דעל החילול לבסוף אין לו רק כוונה ודעת אלא רצון - היות דמעשה החימום אינו רק שאינו בניגוד לאנושיותו אלא להיפך שהוא מצדיק שמבריא לילד, ולכן אסור לימול עכשיו היות ויש לו הכוונה והרצון להמעשה שלאח"כ, משא"כ בכל הנשאת בד' תיבעל לטפסר שם ברור שאין לה רצון לזה, אלא זה בניגוד לכל האנושיות שלה, והייתי אומר שאין לה לא רק רצון אלא אפי' כוונה ודעת לזה בשעת מעשה ההיתר (הנישואין).

וזהו ג"כ הדין בבא במחתרת ששם אע"פ שיש לו כוונה ודעת להרגו אבל אין לו רצון אע"פ שהתורה נתנה לו רשות להרגו וצריך לכך אין לו רצון לכך היות שזהו בניגוד לאנושיות שלו שאין אדם שרוצה ליטול חיים של אדם אחר אפי' להציל את נפשו2.

לכן הייתי אומר שבב' מקרים האלו יודו הרשב"א והרז"ה שמותר היות שאין כמו רצון.

ויש להביא ראי' לזה מהא דהביא באג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"א עמ' רלו וז"ל "ברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ה הל"ו) אם עבר ונתרפא במקום סכנה בע"ז שפ"ד וג"ע עונשין אותו אבל אם עבר עליהם באונס אין עונשין אותו (שם ה"ב) ועי' הטעמים בס' אלהי יוסף סוף דיני קידוש השם בשם חמדת ישראל חאו"ח (סי' לח) בפועל ע"י אונס לא מיקרי מעשה כלל, משא"כ בחולי מסוכן בשעת מעשה פועל ברצון" עכ"ל.

הרי חזינן שיש חילוק עם פועל ברצון עם לאו3 ויש להעיר משו"ת דובב מישרים שהקשה ע"ד הנ"ל אם מישהוא ח"ו נחלה בחולי המדבקת וצריך לאשפז אותו בבית רפואה ששם ישרפו כל חפצים שלו שהוא שלא ידבק המחלה לאחרים אם מותר לו להביא איתו התפילין (וכתבי קודש) להניחם בבית רפואה אף שישרפו אותם ח"ו.

ותי' מהסיפור של אלישע בעל כנפייים ששם אי' בתוס' שאלישע היה צריך לומר לקסבר שתפילין הם ולא כנפי יונה אע"פ שהקסבר ינהג בהם מנהג בזיון, ומכאן ראי' שמותר ליכנס עכשיו עם התפילין לבית החולים אע"פ שישרפו אותם אח"כ אבל הדו"מ שולל ראיתו ואומר שבבית החולים שם זה ברור כשמש שישרפו התפילין שלו ומשא"כ בסיפור של אלישע, ולכן דווקא בהסיפור של אלישע היה לו לומר שתפילין הם משא"כ במחלה המתדבקת אסור. ע"כ.

ויעויין באגרת קודש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (ח"א עמ' ש"א) וז"ל: "בריינגט די גמ' א ביישפיל אין דער צייט פון דער גזירה איז אלישע געגאנגען אין גאס און זעלבסט פארשטענדליך אין תפילין וכו' אין דאס וואס ער האט ניט געהאט די שטארקייט זאגען אז עס איז תפילין", ובסוגריים: "חאטש דאס וואלט געמיינט זיכערן טויט פאר עם וכו'", עיי"ש. ורואים מזה שהיה ברור שיהרגו אלישע בשביל הנחת תפילין וקשה לומר שהמסובב יהיה יותר חזק מהסיבה ז"א שיהרגו אותו ולא ינהגו בזיון בתפילין ויל"ע בזה4.

ולכאורה ג"כ קושיא הנ"ל אפשר לתלות בהמחלוקת בין הרשב"א והרז"ה להרמב"ן בנשפכו חמין שלאחר המילה. וג"כ יש לחקור לפי מה שביארנו כאן כנ"ל באורך אם נידון זה של תפילין וכתבי קודש נכנס לגדר של מילה ורצון או בתולה הנישאת ביום רביעי ובא במחתרת ששם הרשב"א והרז"ה יודו להרמב"ן שמותר ויל"ע בכל הנ"ל ואין השו"ת דובר מישרים תחת ידי. ולהעיר משאלה הידועה אם מישהוא יש לו כח רק לצום בא' מהימים צום גדליה או יום כיפור אם צריך לצום עכשיו אע"פ שזהו דרבנן ואח"כ לא יהי' לו כח לצום ביום כיפור שזהו מן התורה או להיפוך.

וע"פ קושיית הדובר מישרים הנ"ל יש לחקור באם מישהוא קובע מזוזה במקום שינהגו בזיון לזה בוודאות ויל"ע בכל הנ"ל.