בגליון תתטו עורר הרי"ל שי' שפירא על המבואר בלקו"ש חי"א ע' 16 והע' 13 שם, דבפנים השיחה כותב נפ"מ בין ב' צדדי החקירה בגדר מצות הסיבה, האם הסיבה הוא תנאי במצות מצה או להיפך שמצות מצה הוא פרט בהסיבה, דהנ"מ ביניהם הוא כשאכל מצה בלא הסיבה ועכשיו יושב הוא לפני רבו שאינו מחויב להסב, דאי נימא דהסיבה הוא תנאי במצות מצה הרי מחויב הוא עכשיו במצות מצה, אבל א"נ שהסיבה הו"ע בפ"ע (ומצה הוא פרט בהסיבה) אין מקום שיחזור ויאכל כזית מצה.

ועל צד הא' כתב בהע' 13 וז"ל "אפ"ל דכיון שלא יצא י"ח מצה מדרבנן מפני שאכלה שלא בהסיבה, לא חייבוהו חכמים לחזור ולאכול כיון שגם עתה יאכל שלא בהסיבה "ולא ירויח כלום". ולהעיר מהדעות בנוגע ליעו"י, דאם לא הזכיר יעו"י במנחה של ר"ח ובלילה אינו ר"ח האם צריך לחזור ולהתפלל ערבית שתים, אף שלא יאמר בה יעו"י, דכיון שלא יצא במנחה ה"ז כאילו לא התפלל כלל (ראה שו"ע אדה"ז סק"ח סי"ז. וש"נ)".

והקשה בזה הרב הנ"ל דלכאו' המח' בשכח יעו"י הוא ממש כהחקירה בהסיבה (עיי"ש בארוכה בדבריו), דהמ"ד דס"ל דאינו חוזר ומתפלל הוא משום דס"ל דיעו"י הוא ענין בפ"ע וכבר יצא י"ח תפלה, ע"ד הצד בהסיבה שהוא חיוב בפ"ע, ועפ"ז מה מקום לציין לדיעה זו בהמשך לצד הא' בהסיבה שהיא רק תנאי במצות מצה. ויעויי"ש שתי' דבאמת אין הדמיון ליעו"י רק בדרך של "להעיר" מכיון דיש לחלק ביניהם, וביסוד דבריו דשאני הסיבה דתלוי ברגש "דרך חירות" של האדם, וא"כ בודאי לא ירויח כלום כשיאכל מצה בלא הסיבה, עיי"ש.

והנה מלבד מה שיש להעיר על יסוד תירוצו - שהסיבה תלוי ברגש האדם דדרך חירות - דאין זה פשוט כ"כ, דיעויין היטב בקובץ מגדל אור ח"ח ע' רכ ואילך שמבאר ומוכיח דלכו"ע יסוד חיוב הסיבה אינו משום דרך חירות (שעיקרו ברגש האדם), אלא זכר לחירות (שאינו תלוי ברגש האדם כלל).

- הנה מלבד זה נראה שעיקר דמיונו בין המח' ביעו"י והחקירה בהסיבה אינו מוכרח, ואפ"ל ב' הצדדים בהסברת המח' דשכח יעו"י בצד הא' דהסיבה - שהוא תנאי במצות מצה (הבא לקמן מיוסד על מש"כ הת' מ"מ גרייזמאן בקובץ הנ"ל ע' קג ואילך, ואציג כאן רק עיקרי הדברים הנוגעים לנדו"ד):

דבהסיבה חוקר הרבי (ודלא כמו שחקר הגרי"ז בזה) שי"ל מן הקצה אל הקצה: שהסיבה הוא תנאי במצה, או להיפך הסיבה הו"ע בפ"ע, ומצה הוא פרט בהסיבה (כל' השיחה); אמנם בשכח יעו"י הרי בפשטות י"ל שב' הדיעות בראשונים ס"ל שיעו"י אינו ענין בפ"ע (ושמו"ע הוא פרט ביעו"י), אלא הוא דין (או תנאי פרטי) בשמו"ע - ע"ד צד הא' בהסיבה (ועיי"ש בקובץ הנ"ל שמוכיח דלאדה"ז שציין הרבי בהע' הנ"ל, צ"ל דס"ל דיעו"י הוא דין בשמו"ע לב' הדעות אם חוזר או לא), אלא דנחלקו הראשונים עד היכן הדברים מגיעים, דמ"ד דאינו חוזר הוא משום דאף דהזכרת יעו"י הוא דין בהשמו"ע, מ"מ כששכח יעו"י אין עליו עכשיו חיוב לחזור בעצם התפלה, אלא איכא עליו חיוב לחזור ולהתפלל מחמת הזכרת היעו"י, ולכן אינו מתפלל ב' שמו"ע בערבית שהרי "לא ירויח כלום"; ומ"ד דחוזר הוא משום דיעו"י הוא דין בעצם התפלה, וכששכחו הוי כלא התפלל כלל.

ובס"א: האם הוי הזכרת יעו"י רק שלימות (שאינו לעיכובא) בהתפלה, או נעשה חלק מעצם התפלה.

ועפ"ז נראה שהצעת הדברים בהשיחה וההערה כך הוא:

ההערה הוא המשך הענין המבואר בפנים השיחה לצד הא' (וכנראה מסגנון ההערה שמתחיל "אפ"ל" ולא "לכ' אפ"ל" וכיו"ב כענין חדש), והיינו דאפ"ל גם בצד הא' בהסיבה ע"ד ב' הצדדים בהמח' דשכח יעו"י. דגם א"נ שהסיבה הוא תנאי במצה, מ"מ אפ"ל דאין פירושו שלא יי"ח עצם מצות מצה (מדרבנן) כלל כשלא היסב, אלא ההסיבה הוי תנאי בשלימות החיוב דמצות מצה, אכילת מצה בהסיבה,

וא"כ מה שאמרו שלא יצא י"ח מצה הוא מפני שחסר לו בשלימות זו, ונמצא ש"לא ירויח כלום" כשיחזור לאכול בלא הסיבה (וע"ד הנ"ל ביעו"י בהדיעה שס"ל שאינו חוזר - שהוא משום שהא דמחויב לחזור ולהתפלל הוא רק מחמת חיוב הזכרת יעו"י).

ויוצא מזה, שאין צורך לחדש כבפנים השיחה הגדרה מחודשת בהסיבה שהיא תנאי במצה (מדרבנן) עד כדי כך שלא יצא עצם מצות מצה כשלא היסב, הנה ע"ז ממשיך בההערה, "ולהעיר" שמצינו דוגמת חידוש זה ביעו"י שיש דעה שכששכח יעו"י הוי כאילו לא התפלל כלל, והיינו שיעו"י נוגע לעצם התפלה, וא"כ עדיין י"ל עד"ז כמבואר בפנים השיחה שהסיבה נוגע לעצם מצות מצה, כי תקנת חז"ל הוא בעצם המצוה.