בגליון תתל (עמ' 20) שואל הרב מ. מנדלסון, שלפי ביאור הרבי בלקו"ש (ח"ה פר' וישב ב) שלא חל על 'שלה' דין יבום, וא"כ, יש לו דין דאשת אח ואסור לו ע"פ דין לייבם את תמר. א"כ למה יהודה הוצרך לדחות אותה בקש, ע"מ לא לתת לה את 'שלה', הרי ע"פ דין היא אסורה ליבום. ע"כ תוכן קושייתו.

ונראה די"ל בפשטות ע"פ דברי הרבי באות ד (שם), שמוכיח (עכ"פ ע"פ דרך הפשט) שרק באשת האב יש פסוק מיוחד לרבות שגם לאחר מיתה אסורה. אבל בשאר עריות - שאין פסוק לרבות - ובנדו"ד באשת אח, מכיון שהאחים מתו אין שום איסור ש'שלה' יישא את תמר - אשת אחיו שמתו (ועיי"ש עוד שני טעמים אחרים אם יועילו לכאן).

אלא כי אתמר הכי אתמר: דמכיון שטעם אי נתינת יהודה את 'שלה' לתמר הוא "כי אמר פן ימות", שהרי "מוחזקת היא זו שימותו אנשיה". וא"כ הרי זה נוגע לש"ד, ולמה יהודה הוצרך לדחות אותה עם הטעם שתחכה "עד שיגדל שלה".

ועוד קשה, איך היא הלכה אצל יהודה ברמאות כדי שישא אותה, ביודעה שהיא בחזקת ממיתה אנשי' (עיין הערה 29).

עוד קשה לפי"ז, למה בסוף כשנתברר ש"צדקה" כי "ממני היא מעוברת" יהודה לא הוכיח אותה בכלל על מה שעשתה עוולה של חזקת שפיכות דמים, ובפרט לפי דברי רש"י (לח, כו) "כי על כן לא נתתיה:כי בדין עשתה, על אשר לא נתתיה ל'שלה' בני".

ויש לתרץ את כל זה, שכל החשש שמוחזקת היא להמית אנשיה, הוא רק מצד יהודה, כי הוא הרי לא ידע שער ואונן מתו בעוונם - שהשחיתו את זרעם (ואפילו אם הוא ידע הרי זה היה נשאר ספק בידו, ספק מתו בעוונם, ספק מתו מחמת תמר, (עיין הערה 37 ושם בשוה"ג). ולכן מצידו לא היה לה להנשא לאף אחד).

משא"כ תמר שבפניה היו משחיתים זרעם, ידעה היטב שמתו מחמת עוונם, לכן לא חששה על החזקה שממיתה, ולא עיכבה עצמה ללכת אצל יהודה. וזה גם מתרץ על מה שבסוף לא הוכיח יהודה את תמר, שהרי אכן היה זה ראיה הכי פשוטה שאינה מוחזקת להמית אנשיה שהרי יהודה עצמו לא מת, וזה עצמו הוכיח למפרע שהחזקה לא היתה מבוססת, ולפי"ז יש לומר, גם, שלכן הוצרך יהודה לדחות אותה עם טעם אחר, שהרי טעם הזה של חזקה היא לא קיבלה.

ועל מה שלא היה לה חשש אע"פ שחטאו, הרי סוף כל סוף אולי מתו מחמתה. יש לומר שהרגישה בעצמה וברי היתה - שמחמת עוונם מתו ולא מחמתה.

ראיה לדבר (שברי לי - מועיל) מכתובות (כב, ב) ששם אומרת הגמרא: מכדי תרי ותרי נינהו (שנים אומרים מת בעלה ושנים אומרים לא מת), הבא עליה באשם תלוי (ולמה אם נשאת לא תצא), ומסיקה הגמ' שמדובר שנשאת לאחד מעדיה והיא עצמה אומרת ברי לי (וממילא "אין לבי נוקפי" - רש"י), משמע שמכיון שברי הוא לה אינה מביאה אשם תלוי, ואף שמן הדין ה"ז ספק.

ולפ"ז מובן עוד יותר, למה יהודה לא רצה להשיא את 'שלה' לתמר, אף שמסתמא תמר אמרה לו שלא בגללה מתו אלא שהשחיתו את זרעם, שהרי אפילו אחרי התירוץ הזה, נשאר ספק אצל יהודה, אולי אעפ"כ מתו מחמתה. (ואולי י"ל שזהו דיוק הלשון "כי אמר פן ימות", שטענה זאת היתה דווקא מצידו). ולכן הוצרך לדחותה, אבל תמר שבטוחה היתה בטענתה, לא פיחדה ללכת ברמאות אצל יהודה. ולכן בסוף הסיפור יהודה הודה לתמר כי בדין עשתה, שאכן נתברר שמה שהיה ברי לה היה אמת, ומלכתחילה בדין עשתה. כן נראה ליישב סיפור הנ"ל, וק"ל.