בלקו"ש ח"ז (עמ' 110) הובאה מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש באיסור אכילת חצי שיעור של איסור (יומא עד, ב): "ר"י אמר אסור מן התורה, כיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל, ר"ל אמר מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא".

ומבאר שם שמחלוקתם היא מהו גדרו של השיעור שאסרה תורה:

ר"י סובר ששיעורו השלם מגלה ומוכיח שיש כאן מציאות שלימה של איסור שאסרה תורה, אבל לא שהשיעור השלם הוא זה שגורם את האיסור עצמו ובלעדיו אין כאן איסור, אלא הוא רק סימן וגילוי מילתא שכשיש איסור שלם בשיעורו חייבים עליו מלקות. אבל במהותו אפי' פחות מכשיעור הוא איסור, ולכך האוכל חצי זית איסור "איסורא קא אכיל".

ור"ל סובר ששיעורו של איסור תורה הוא זה שגורם את כל איסורו, ובלעדיו אין כאן איסור, ולכך האוכל חצי זית של איסור, אף שניתן להשלימו ע"י עוד חצי זית איסור, והיה כאן שיעור שלם של איסור שהתורה חייבה עליו מלקות, אין האוכל חצי זית בלבד חשיב שאכל איסור ד"אכילה" - שלימה של איסור - "אמר רחמנא, וליכא".

ומעיר שם בהערה 37 שבאיסור התלוי בזמן כמו חמץ שאסור רק בפסח, ניתן ג"כ לומר ב' האופנים הנ"ל, דהנה הצל"ח (פסחים מד, א) כתב שהאיסורים התלויים בזמן כחמץ בפסח ויום הכיפורים, אם אכל חצי שיעור בסוף זמן האיסור - שאין פנאי להשלים השיעור, אין בזה איסור מן התורה כי לא חזי לאצטרופי.

אבל ע"פ האמור לעיל (מהרגצ'ובי) שטעמו דר"י הוא לפי שגם משהו מהשיעור הוא אותו המהות של שיעור השלם, י"ל ש"כיון דחזי לאצטרופי" הוא (לא טעם ותנאי, כ"א) הוכחה שמהותו של האיסור ישנו גם בפחות מכשיעור (ע"ד מ"ש הסמ"ג בפתיחתו להל' בשר וחלב - בפירושו השני). ולפ"ז גם באכילת חצי שיעור בסוף זמן האיסור שייך הענין "כיון דחזי לאצטרופי", כי מכיון שבאם היה מצטרף עמו עתה עוד "חצי שיעור" היה שיעור שלם, "ה"ז הוכחה ש"שם" האיסור ישנו גם על פחות מכשיעור".

אמנם, כשמעיינים בדברי הצל"ח (בד"ה ועוד) מוכח לכאורה הפוך - בהשקפה ראשונה - ממ"ש בהערה שבלקו"ש הנ"ל:

דהנה דבריו מובאים לגבי פסק הרמב"ם בהל' חמץ ומצה (פ"א ה"ז, ולא כפי שנדפס בטעות ה"ד, שהרי הרמב"ם לא איירי כלל בזה), וז"ל "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא ה"ז אסור מן התורה שנאמר לא יאכל, ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות". והקשה עליו שם הכס"מ למה לי קרא בחמץ בפסח, הא בכל איסורין שבתורה קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה? ונשאר בצ"ע.

ועל זה תירץ הצל"ח, דס"ד שרבי יוחנן ס"ל שחצי שיעור אסור מן התורה רק כשחסר להשלימו בעוד חצי שיעור של איסור, אבל כשמדובר על איסור שתלוי בזמן כגון חמץ בפסח שאם אכל ביום השביעי פחות מכשיעור שחייבים כרת ואין שהות ביום להשלים עוד את החצי שיעור. מפני שכלה זמן החיוב של אכילת חמץ, לא יהיה בזה איסור הדין חצי שיעור - קמ"ל שאעפ"כ אסור, ולזה הביא הרמב"ם פסוק מיוחד ד"לא יאכל", להשמיענו שאף בחצי שיעור שתלוי בזמן איכא איסור וחיוב מכת מרדות.

- היינו שמסקנתו של הצל"ח היא שאפ' באיסורים התלויים בזמן, יש להם דין חצי שיעור שאסור מן התורה, דכתיב "לא יאכל".

וא"כ כיצד מובא בהערה שבלקו"ש הפוך, שהצל"ח כותב שבאיסורים התלוים בזמן כחמץ בפסח ויום הכיפורים אם אכל חצי שיעור בסוף זמן האיסור - שאין פנאי להשלים השיעור, "אין בזה איסור מן התורה כי לא חזי לאצטרופי"? הרי כנ"ל מתוך דברי הצל"ח משמע שזהו רק ס"ד לומר כן, ולא מסקנה!

ולכאו' צריך לומר שאין כונת רבינו בהערה לומר שדברי הצל"ח - שאיסורים התלויים בזמן אין בהם דין חצי שיעור בסוף זמנם - הם להלכה, אלא לפלפולא בעלמא - דאף שבפועל נפסק להלכה שגם בחצי שיעור שבסוף זמנו ישנו איסור של חצי שיעור, וחייבים ע"ז מכת מרדות, מ"מ הרי זה גופא אינו נלמד מדין חצי שיעור הכללי, שר"י אוסרו ש"הואיל וחזי לאצטרופי", אלא מפסוק מיוחד של "לא יאכל", שנאמר גבי חמץ בפרט. וא"כ צדקו דברי רבינו בהערה הנ"ל - שמדברי הצל"ח מוכרח שמצד הדין הכללי של חצי שיעור לא היתה סיבה לאסור חצי שיעור של איסור התלוי בזמן בסוף זמן איסורו. וע"ז ממשיך בהערה שם להביא מדברי הרגצ'ובי שגם באכילת חצי שיעור בסוף זמן האיסור ניתן לומר את הענין של "חזי לאצטרופי"*.

*) כן הכוונה בפשטות. המערכת.