בלקו"ש ח"ו (עמ' 150) מבאר שלדעת רש"י עה"ת בפ' משפטים (כג, יט) האיסור דבשר בחלב הוא רק כפשוטו: בשר גדי בחלב אמו דוקא, כי אז דוקא יש בזה משום אכזריות. ובלשונו שם: "טעם האיסור איז מצד אכזריות בבעלי חיים". ומוסיף בחצע"ג: "וא"כ מכל שכן שאסור צער שלהם".

ולכאורה הוספה זו - שאינה נוגעת להבנת תוכן השיחה - באה בתור הקדמה לה"יינה של תורה" שמבאר בסיום השיחה, וז"ל: "איינע פון די הוראות וואס מען קען אפלערנען פון דער רש"י: די איינציקע זאך וואס די תורה האט גע'אסר'ט בבישול - איז גדי בחלב אמו. וע"פ האמור לעיל - איז דער טעם - לשלול אכזריות וצער פון בעלי חיים, וואס פון דעם זעט מען אויף וויפל ס'איז חמור דער איסור פון צער בעלי חיים". ומציין בהערה לגמ' ב"מ (לב, ב) ולשו"ע אדה"ז - ששם רואים שאיסור צער בלי חיים הוא מן התורה.

והיינו, שאף שהמדובר בבשר בחלב אינו על צער בעלי חיים (שהרי מדובר לאחר מיתה), אלא רק על פעולה דאכזריות האדם - לומד כ"ק אדמו"ר הוראה משיטת רש"י עד כמה חמור הענין דצער בעלי חיים.

ולכאורה צע"ק, שהרי שיטת רש"י בפירושו עה"ת היא שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, והוא בפ' משפטים גופא (כג, ה), שלדעת רש"י אין חובה לפרוק מעל "בהמת נכרי ומשאו של ישראל", וכהשיטה שצער בעלי חיים לאו דאורייתא. וראה לקו"ש חכ"א עמ' 130 הע' 24 בביאור הכרחו של רש"י בפשוטו של מקרא.

ואף שיש לחלק בין צער לצער, עדיין צע"ק איך אפשר ללמוד דוקא משיטת רש"י עה"ת את חומרת הענין של צער בע"ח, כאשר רש"י עצמו סובר שצער בע"ח לאו דאורייתא. ובפרט שכאמור הרי בבשר בחלב מדובר על אכזריות, ולא על צער - וא"כ מה מכריח להיכנס בדוחק בענין זה של צער דוקא. ולא באתי אלא להעיר*.