בגליון האחרון (בעמ' 18) העיר הרב יעקב יוסף שי' קופרמן על דברי הרבי בלקו"ש חכ"ה (עמ' 247) לגבי הא דנרמז בר"ת חנוכה "ח' נרות והלכה כב"ה", דלכאו' ענין זה (דהלכה כב"ה) הוא בכל התורה, ומהי ההדגשה בנוגע לחנוכה. ומבאר בשיחה שם, שזהו מצד הקשר דענין ב"ה לענין דחנוכה, דשניהם עיקרם מצד גדרי המקבל. והעיר הרב הנ"ל בנוגע לסברא המובאת במשנה ברורה סי' תרע"א, דאפשר דמחלוקת הנ"ל בין ב"ה לב"ש בנרות חנוכה לא נכנסת בכלל - דקיי"ל בעלמא דהלכה כדברי ב"ה בדינא, כיון דאינם חלוקים בדבר הלכה אלא בענין הידור בעלמא. והביא שם הוכחתו ממה שהובא בשבת כא, ב מעשה בשני זקנים שא' מהם עשה כב"ש אע"פ דלכאו' היה כבר בזמן שנפסק בעולם דההלכה כב"ה.

וביאר הרב הנ"ל, דאוי"ל דכדי לשלול סברא זו הדגישו שההלכה כב"ה גם בחנוכה, ועד שרמזו זאת גם בר"ת. ומבאר שם טעם שלילת סברא זו בחנוכה, ומוכיח מצד הסברא דההידור דחנוכה שונה מהידור דכל המצוות (עד שההידור נעשה חלק מהמצוה). גם דוחה ההוכחה מהגמ' בשבת (שם), דאפ"ל דהנהגת הזקן כב"ש היתה לפני שפסקו שההלכה כב"ה. עכת"ד.

הנה יש להעיר בזה: דקודם יש להבהיר - דהמשנ"ב כתב לפרש שיטת הרי"ף (ולא דברי הגמ'), דזה שהביא דברי רבה בב"ח אודות הזקנים, כוונתו לומר בזה, שאין חיוב להדר כב"ה (והוא דלא כהגר"א, שפי' כוונת הרי"ף דפוסק דעיקר הטעם הוא משום "ימים הנכנסים" ולא משום "מעלין בקדש") עיי"ש. ומסיים שם הבה"ל ש"אין לצרף דבר זה להלכה כלל, ולא כתבתי רק לעורר לב המעיינים".

והנה, ע"ד דברי המנ"ב, מוצאים אנו גם בחי' הריטב"א בשבת שם "אחד עשה כדברי ב"ש. ואפי' למ"ד שהעושה כדברי ב"ש לא עשה כלום או חייב מיתה כדאיתא בפ"ק דברכות, שאני הכא שאין מחלוקתם אלא להדור מצוה בעלמא".

אבל בפשטות, דברי הריטב"א שונים מהמ"ב. דהריטב"א לומד שמכיון דהוי 'הידור מצווה בעלמא', לכן לא נאמר "שלא עשה כלום" ואינו "חייב מיתה", אבל לא לומד דמשום כך אין ההלכה כב"ה בזה. משא"כ המשנ"ב לומד, שמכיון שזה הידור מצווה, אין חיוב שיהיה ההלכה כב"ה בזה.

ובמילא יובן עכשיו דדברי הרבי מתאימים גם לפי דברי הריטב"א. דקושיית הרבי היתה על עצם ההדגשה דההלכה כב"ה בנוגע לחנוכה, וזה באמת קשה, דהרי לא מצינו בשום מקום ש"הלכה" זו היא דווקא לענייני חיוב ולא לענין הידור. אלא פשטות משמעות הדברים היא שקביעת ההלכה כב"ה היא בכל מחלוקות ב"ש וב"ה. והריטב"א בא לבאר, למה הזקן ההוא יכל לעשות שלא כב"ה, ואעפ"כ לא נחשב "כלא עשה כלום". וע"ז אמר ששאני הכא דהוי הידור מצוה בעלמא (וראה לקו"ש ח"כ חנוכה שמבאר הרבי (הערה 18) הנפק"מ היוצא ממימרא דב' זקנים בטעם דב"ה עיי"ש).

ועוד, דלכאו' דברי הריטב"א הנ"ל נראים יותר, דמכיון שכבר נקבעה ההלכה כב"ה, עד שאילולי היות ענין זה "הידור מצוה בעלמא" לא היה לו לזקן הנ"ל לעשות כב"ש, דהוי כ"לא עשה כלום", ורק מפני שעניין זה הוא "הידור מצוה" בלבד לכן לא נחשב "כלא עשה כלום". אבל עדיין צריך ביאור: דא"כ, שכבר נקבעה ההלכה כב"ה, למה באמת לא עשה הזקן הנ"ל כב"ה, דאע"פ שלא נחשב "כלא עשה כלום" ואינו חייב מיתה, אבל אעפ"כ למה לא עשה כפי קביעות ההלכה. וישל"ע בזה.