בלקו"ש ח"י פ' ויצא שיחה א מביא כ"ק אדמו"ר את דברי המדרש על הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וגו'". "באר שבע - מבארה של שבועה, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבע לי כשם שנשבע לי זקנך ונמצאתי משהא בשמחת בני ז' דורות". היינו - דלא רצה לישבע דעי"ז תתעכב כניסתם של בנ"י לא"י. שואל כ"ק אדמו"ר ע"ז וז"ל: "מאחר דבין אברהם ובין יצחק נשבעו לאבימלך, ולא חששו . . למה דווקא יעקב הוא שיירא לישבע לאבימלך ולכרות ברית עמדו, עד שבשביל כך יצא מבאר שבע - 'מבארה של שבועה זו'? וכן קשה לאידך גיסא לגבי אברהם ויצחק, שלא חששו וכן נשבעו.

ובהמשך השיחה (בסעיף ד') מתרץ כ"ק אדמו"ר דכיון שענינו של יעקב הוא בירור הרע, לכן לא הי' יכול לכרות ברית עם אבימלך ולהשבע, דברית ענינו רק לפעול שלא יהא מנגד, אבל לא לפעול שינוי במהותו של אבימלך, וענינו של יעקב הוא בירור היינו שלילת מציאות הקליפה, ולכן "וילך חרנה".

אבל לכאו' רק מתורץ עי"ז למה חשש יעקב שלא לישבע ולכרות ברית - דאין זהו ענינו, שהוא בירור הרע. אבל מ"מ אינו מובן למה לא נשאר יעקב בבאר שבע, לברר את אבימלך ולפעול שינוי במהותו - ענינו של יעקב1?

וביותר אינו מובן מההמשך דסעיף ד' שבגלל זה לא נשאר יעקב במקומו - דלא הי' יכול להשלים עם מציאות הרע בעולם, ולכן לא נשאר במקומו הוא, ד"ארץ אשר גו' עיני ה"א בה וגו'" - כ"א "וילך חרנה" - "חרון אף של מקום" בעולם, לבררו ולהפכו לקדושה, דזוהי לא סיבה ללכת לחרן, בפועל הי' יכול לשלול מציאות הקליפה במהותו של אבימלך בהיותו בא"י2?

וגם אם נאמר שבטח הי' ביכלתו של יעקב לברר את אבימלך, רק הפשט בזה הוא שלא הסתפק יעקב עם בירור הרע דאבימלך, ולכן יצא דווקא ל"חרון אף של מקום", הא למה?

הנה אולי הביאור בזה הוא בזה שמוסיף כ"ק אדמו"ר את הענין "דלא נשאר במקומו הוא, ב"ארץ אשר גו' עיני ה"א בה וגו'"", דמדגיש בזה את הענין דחילוק בין א"י לחו"ל3, שמשו"ז דווקא יצא יעקב ל"חרון אף של מקום" בעולם.

ויובן זה ע"י הבנת החילוק דעבודתם של האבות בכלל (שמקצת מובא בהשיחה כאן בסעי' ב'-ג'4):

ענינו ועבודתו של אברהם היתה להאיר את העולם באור אלקי - ובכל העולם5, שבכל מקום ומקום יאיר האור אלקי, ואם יהי' איזהו מנגד צריך (רק) דחי' ושלילה דהרע, לפעול שיהי' 'אויס מנגד', ושיאיר גם בו האור אלקי, ופעל זאת ע"י גילוי אור מלמעלה, שהלך אצלם והסביר להם גדלות הבורא וכו', אבל מציאות הרע מצ"ע, הוא מחוץ לתחום האור, ולא היה ביכולתו של האור להגיע ל"מקומו", לברר ולהפך אותם לקדושה, כ"א פעל התבטלות בהרע שבא מצד האור6, ועד"ז ביצחק7.

אבל עבודתו של יעקב שעבד עבודתו במקומו של החושך, בדרגא שישנה מציאות הרע והקליפה (לא שנתבטל), ופעל שמציאת הרע עצמו יתברר ויתהפך לקדושה.

הנה יוצא שיש ב' ענינים: א. עבודה במקום הגלוי. ב. עבודה במקום החושך. הנה זהו ההפרש בכללות בין א"י לחו"ל: א"י - "עיני ה"א בה", היינו גילוי אור. חו"ל - חושך והעדר האור והגילוי, מצד מציאות חו"ל מצ"ע.

הנה בזה מובן למה הצריך יעקב ללכת לחו"ל ל"חרון אף של מקום" בעולם, דמזה שענינו של יעקב הוא להפוך את החושך, לכן הלך לחרן - מקום שיש ענין של העדר הגילוי גם במקום גשמי. היינו בטח שהי' ביכולתו לברר אבימלך - דזה ענינו, כ"א להיות שעבודתו הוא בהפיכת הרע, הנה כיצד מתבטא ענין זה בהעולם? - בזה שעזב את א"י, מקום הגלוי, והלך ל"חרון אף של מקום", ובדרך ממילא עבודה באופן של בירור והפיכת הרע (ואם הי' נשאר בא"י לעסוק בבירור של אבימלך הי' זה בתוכנו ענין של חרן - העדר הגילוי, אבל זה לא מתבטא ומודגש בגשמיות).

משא"כ אברהם ויצחק, שעבודתם הי' בענין האור והגילוי, התבטא זאת - בזה שהי' בא"י, מקום שיש גילוי אור אלקי, ובמילא היתה עבודתם באופן של כריתות ברית - פעולת ודחיית הרע.

ובזה מובן לשון כ"ק אדמו"ר בסעיף ד' לתרץ השאלות דתחילת השיחה, וההדגשה שרוצה כ"ק אדמו"ר להסביר למה סירב יעקב לשבועה, ויצא לחרן דווקא.

1) ועוד יותר יש להקשות במה שמובא בהערה 24 כאן, מלקו"ש ח"ג שזה שיעקב כרת ברית עם לבן (היינו היפך ענינו דיעקב) דהפירוש הוא שהכריתות ברית שמה הי' אכן ענין של בירור הניצוצות ואתהפכא חשוכא לנהורא, עיי"ש. נראה שלפועל יעקב אכן עסק עם לבן בהפיכת הרע באופן דבירור - אף שלא הי' בחו"ל.

2) וכן יש לשאול לאידך גיסא, למה אברהם ויצחק לא יצאו לחו"ל (במקרה זה) כדי לפעול עבודתם - שלילת ודחיית הרע שם. ויהא מובן זה גם בהביאור דלהלן.

3) המבואר בלקו"ש חט"ו פ' תולדות שיחה ב' ובחלק כ"ה פ' ויצא שיחה ב' לבאר הענין דאין יוצאין מא"י לחו"ל. עייי"ש.

4) ומבואר יותר בלקו"ש ח"ה פ' לך לך שיחה ב' וחט"ו פ' תולדות שיחה א', לבאר החילוק בין אברהם ויצחק, עיי"ש.

5) ולכן הקריא לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב, שפעל אצל הערביים שהם יאמרו "א-ל עולם".

6) ובזה יתורץ ג"כ, עוד דבר. דלכאורה כיון שאכן רואים שאברהם עסק בעבודת הבירורים שיצא ופעל אצל הערביים שיאמרו "א-ל עולם", למה לא נחשב עבודה זו לבירור הרע, ורק נחשב לדחי' ושלילת הרע? ולאידך אם כל ענינו של אברהם ע"פ הנ"ל היא שהרע שבעולם לא ינגד לענין הקדושה ולא יפריעו מעבודתו, למה הלך אברהם אצל הערביים לפעול אצלם הענין ד"ויקרא גו' בשם ה' א-ל עולם", בלאו הכי הרי לא התנגדו לקדושה, ולא הפריעו אותו מעבודתו?

רק הפירוש הוא כדלעיל (בפנים) - דענינו של אברהם הוא להאיר את העולם באור אלקי, אז אם יש איזה מקום וענין שאינו מרגיש האור "א-ל עולם", הרי (לא רק שלא נתברר ענין ומקום זה, אלא) זה מנגד לעבודת אברהם, דענינו הוא ש"א-ל עולם" - כל מציאות העולם הוא אלקות, וענין זה שחושב שהוא מציאות לעצמו הוא היפך ענינו דאברהם, ולכן הוצרך לפעול שהם יסכימו, ולהיות 'אויס מנגדים', אבל מובן שלפועל הי' זה רק בדרך דחי', דפעל זאת ע"י אור כדלעיל.

7) ואין להקשות ממה שמבואר בלקו"ש ח"ה לך לך שיחה ב' - שעבודתו של יצחק היתה בדרך העלאה ממטה למעלה, שיורגש בה איך שעניני העולם - מצד ענינם הם אלקות (לא מצד זה שהאור הוא בגלוי). כי סו"ס גם עבודתו של יצחק הי' במקום האור והגלוי. רק החילוק הוא באיזה קו. דאברהם הוא הקו דאור דמבטא אין שמגיע "למטה מטה עד אין תכלית", שמצד הא"ס דאלקות מגיע הוא בכל מקום, ואין שום מקום שאין מגיע לשם אלקות, עד שכל מציאותו של הדבר ההוא הוא רק אלקות. אבל יחוד זה אין זה מצד ענינו, וכן מצד תוכנו - ה"ה נפרד, אין בו שום ענין אלקי. משא"כ הקו של יצחק היא איך שהאור היא "למעלה מעלה עד אין קץ", היינו שמציאות העולם מצ"ע מכריח שכל ענינו הוא אלקות, ואין שום ענין בעולם שאין בו תוכן אלקי. היינו שענינו ותוכנו של הדבר ההוא - גם כמו שהוא למטה - הוא ענין אלקי. (ולכן עסק יצחק בחפירת בארות - לגלות את הענין האמיתי של כל דבר . עיין בח"ה לך לך שיחה ב', ואכמ"ל).

אז גם ביצחק הי' הרגש זה שאין שום ענין בעולם שאין ענינו ענין אלקי (הינו עבודה במקום הגלוי), לכן היה יכול להגיע רק במציאות העולמות, אבל במקום החשך שמנגד, ואינו יכול להרגיש ענין אלקי - שעצם מציאותו שוללכל ענין אלקי שמה לא הי' יצחק מגיע לבררו ולהפכו לקדושה . רק פעל התבטלות הרע - מצד האלקות שהאיר אז בעולם. (ולכן בפועל רק יצחק שהי' עולה תמימה לא הי' יכול לצאת לחו"ל - עיין לעיל בהשיחות שנסמנו בהערה 3, ואכ"מ).