ב'לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 270 בהערה בענין נתינת צדקה בלילה, כותב כ"ק אדמו"ר:

"מסתימת לשון השולחן ערוך סוף סימן צב משמע דגם קודם תפלת ערבית כן הוא . . ולא כן כתוב בפרי עץ חיים שער טו סוף פרק א. ובדוחק י"ל דהיינו רק להמתנהגים על דרך הסוד".

כלומר, כ"ק אדמו"ר שולל את הסברא שדברי האריז"ל נאמרו רק להמתנהגים בדרך הסוד, ואינם מוסבים כלפי רוב העם.

יתכן וכוונתו הק' לשלול את הא דאיתא בשו"ת אפרקסתא דעניא (סאטמער ת"ש) ח"ג יו"ד סקפ"א הקובע כי "בשום זמן ובשום אופן אין למנוע את עצמו מן הצדקה", וכוונת האריז"ל היא שבלילה אין לכווין את הכוונות הידועות ליודעי ח"ן, אותן מכוונים הם בשעה שנותנים הם ביום, "ואין כאן נפקא מינא רק להבאים בסוד ה', אבל לרוב המון בית ישראל, שאין אתנו יודע.. בכוונת היחודים, עלינו לקיים מצוות הצדקה בכל זמן ועידן בתמימות ובפשטות וה' אוהב צדקות מעמיד כל דבר על מקומו בשלום".

והנה לפועל גם כ"ק אדמו"ר הי' סבור שאפשר וצריך לעשות צדקה בפועל, אבל תוך התחשבות עם דברי האריז"ל, כלומר: לצד הקביעה הפשוטה שדברי האריז"ל מכוונים לכאו"א, יש למצוא דרכים בכ"ז לתת.

פירוש הדברים עריכת מגביות בהתוועדיות שהתקיימו בלילה וכן חלוקת הדולרים בהתוועדיות היתה כדי שבהתוועדות יהיו כל שלושת הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים (צדקה).

ולכן חיפש היתרים ומהם (ראה לדוגמא 'לקוטי שיחות' חט"ו עמ' 550) א. שכאשר משלשלים צדקה לקופת צדקה, או ב. כאשר מוסרים זאת לגבאי צדקה, ג. ב' התוועדיות תשד"מ ח"א עמ' 262 ע"י המחאה (דיוק) או "פלעדש".

אכן ביקש שהנתינה תחיה "לאחרי אור היום, שזהו עיקר הזמן דצדקה" (י"ג תמוז תשמ"ב ח"ד עמ' 1883), "לאחרי עלות השחר או לאחרי נץ החמה" (ערב חג השבועות תשמ"ב ח"ג עמ' 1547) "על מנת לתתם לצדקה ביום" (ליל ט"ו באב תשמ"ג - ח"ד עמ' 1879).

יתירה מזו הדגיש: "לא יתכן שנסתר דתורה יהיה בסתירה עם הלכה מפורשת בשולחן ערוך שאין עליה שום חולק" (ט"ו באב תשמ"ג - ח"ד עמ' 1880).

ולכן מובן ופשוט שאם פוגשים עני בלילה, אזי חל החיוב דנתינת צדקה בכל התוקף ומסיימין בטוב.