בלקוטי שיחות ח"א פ' וישלח (עמ' 71 ואילך, ועד"ז בחל"א שמות עמ' 19 ואילך), מבאר רבינו מ"ש בפרדר"א שהחמור של מלך המשיח הוא אותו חמור דאברהם אבינו ומשה רבינו, ושבזה נרמז איך שעבודת כולם המשך א' היא, ותכליתה תתגלה ע"י משיח, עיי"ש אריכות הביאור בשלבים אלו.

ואולי י"ל עפ"ז, ובהקדים הידוע בענין התחלת הטעות דעובדי ע"ז, כמבואר ברמב"ם (הל' עכו"ם פ"א) שמתחילה דימו שהקב"ה רוצה שיכבדו את השמשים המשמשים לפניו וכו', אבל באמת הם אינם אלא כגרזן ביד החוצב.

וי"ל[1] שענין זה קשור עם המבואר בחסידות בענין "רם על כל גויים ה'", שאוה"ע חושבים אשר מצד גדולתו ית' הינו 'רם' וקרוב יותר לשמים - "על השמים גו'". ולכן מצד טעות זו שהוא רם ורחוק, הרי צריכים להשמשים, ויש מקום לכבדם וכו'. אבל באמת, "המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ" - בשוה. (ואדרבא, מכיון ששמים הוא גילוי, ה"ה ירידה לפניו, ולכן הכוונה הוא דוקא בארץ - בתחתונים, כידוע).

ואברהם אבינו, שעד שעבד עבודתו היה הקב"ה רק 'אלקי השמים' ולא 'אלקי הארץ' (ראה רש"י בראשית כד, ז ד"ה ה' אלקי השמים וכו'), עיקר עבודתו היתה לעקור טעות הנ"ל ד"רם כו'", ולכן אצלו כתי' (בראשית כב, ג) "ויחבוש את חמורו", חמור שלו, היינו שלא עזב את התחתון להתעלות למעלה ממנו, אלא שה'חומר' הי' שלו, שביררו וכו', מכיון שהכוונה היא דירה בתחתונים, ובזה עוקרים את שרש הטעות.

ואח"כ גבי משה רבינו כתיב (שמות ד, כ) "וירכיבם על החמור", בה"א הידיעה. וי"ל: משה הוא ענין הדעת שמקשר ומחבר. ולכן א"א גילה ענין 'חמורו', שהחומר הוא שלו וצריכים לבררו, אבל הבאת ענין זה לפועל לכאו"א היתה ע"י מרע"ה[2]. וזהו החמור, דעת שמקשר ומחבר.

ואח"כ גבי משיח, שהעבודה נשלמת ע"י, כתי' (זכרי' ט, ט) "עני ורוכב על חמור", סתם. היינו החומר עצמו בלי שום תיאור אלא עצם החומר.

והנה ראה לקו"ש ח"א שם במה שמבאר כ"ק אדמו"ר בהענין דזכו ולא זכו, ואולי יש לקשר ענין זה עם מה שמבאר כ"ק אדמו"ר במ"א גבי צדיקים ובינונים, שבצדיקים גדלה מעלת כמות הביטול שחודרת כל מציאותם, ובבינונים גדלה מעלת איכות הביטול, דגבי צדיקים הרי זהו כל מציאותם אבל בבינוני הרי הוא מבטל את מציאותו. והוא ע"ד הביאור ב'זכו' ו'לא זכו', ש'זכו' היינו שנעשה מצד מציאותם, וא"כ אכן גדלה כמות הביטול, אבל זהו מציאותם. משא"כ לא זכו הרי י"ל שבזה גדלה מעלת איכות הביטול וכו'.