א. בלקו"ש ח"א פר' אמור הביא דעה שימי ספירה מצוה א' היא, והק' כ"ק אדמו"ר דא"כ לא הוה צריך לעשות ברכה עד יום האחרון מחשש ברכה לבטלה. ומסיק שבאמת כל יום מצוה היא וכו' עיי"ש.

ולכאו' צ"ע קושייתו, דהא י"ל שהספירה היא מצוה א' ועדיין בעי ברכה בהתחלה, ובהקדים: במצוה שנאמר בה שיעור, ועשה פחות משיעורה - יש כמה דעות בזה; הרמב"ם הל' חו"מ פ"א הל' ז כ': "האוכל מן החמץ וכו' כל שהוא ה"ז אסור כו'", והמל"מ הביא הרא"ם שמפרש המחלוק' ר"י ור"ל בדין ח"ש, וכ' ש'אכילה' - כל דהוא משמע, אלא דלגבי עונשין אתא הילכתא ואפיקתי' משמעותי', אבל לאיסורא כדקאי קאי. והטעם דר"י, ד"חזי לאיצטרופי", היא שלא ס"ד שגם לאיסורא אתא הילכתא ואפיקתי' משמעותי'. ומק' המל"מ ע"ז, שלפי"ז במ"ע, שהאוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום א"כ, כי אתא הילכתא עקרי' לקרא מכל וכל. הרי דלפי המל"מ פחות משיעור במצוה לא עשה ולא כלום.

השאג"א סי' ק והריט"א הל' בכורות פ"ה אות פא, וכן במנ"ח סי' רנח, ס"ל, שכשם שח"ש באיסורים אסור מה"ת מטעם ד"חזי לאיצטרופי" - כן ח"ש במצוות יש בו קצת מצוה מה"ת. ואם אין לו אלא פחות מכשיעור מצה עד"מ, חייב מה"ת לאכלו. וכן מבואר גם באבני נזר או"ח סי' שפג בהג"ה, עיי"ש.

ב. וי"ל באמת שבזה חלוקים רש"י ותוס' בביצה לו, ב, דתנן התם: "כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ... ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין כו'". ומקשה הגמ': "ולא מקדשין - והא מצוה קעביד. ל"צ דאית לי' אשה ובנים". ופירש"י שקושיית הגמ' היא - "אמאי קא קרי לי' רשות"; אמנם תוס' מפרש שהקושיא היא "אמאי גזרו". וצ"ב סברת מחלוקתם.

וי"ל ע"פ שי' רש"י לעיל מיני' בד"ה 'כל שחייב עליו', שכותב: "רשות - שיש בו קצת מצוה". ובד"ה 'ואלו הן משום רשות' כותב: "כלומר שהי' לנו להתירן משום שהן קרובין למצוה". ולפ"ז מובן מה שמפרש רש"י קושיית הגמ' שהוא "אמאי קא קרי לי' רשות", דהא לשיטתו רשות ומצוה בהמשנה שוין הן, ורק דרשות יש בו רק קצת מצוה ומצוה היא מצוה גדולה או מצוה ממש (עיי"ש ברש"י), וא"כ הרי א"א לומר שכוונת הגמ' היא להקשות "אמאי גזרו", דא"כ הי' צריך להקשות גם על "רשות" גרידא - "אמאי גזרו", דהרי כנ"ל יש בו קצת מצוה. לכן רש"י מפרש שהקושיא היא רק אמאי קרי לי' רשות ולא מצוה. ולפי תי' הגמ' שנק' "רשות" משום ד"אית לי' אשה ובנים", מובן, שלדעת רש"י גם כשאית לי' אשה ובנים (דאז ליכא מצוה לפרות ולרבות) מ"מ קצת מצוה יש לה.

אכן תוס' י"ל דס"ל כשי' המאירי שכ': "כלומר שיש במינן צד מצוה", עכ"ל. היינו דבדבר רשות ליכא בה שום לחלוחית או קצת מצוה רק דיש במינן - כשלית לי' אשה ובנים - מצוה. וא"כ לדעת תוס' יש נפקותא גדולה בין מצוה ורשות, ולפי"ז מובן פירושם שקושית הגמ' היא - התינח רשות יכולים החכמים לגזור עליהם, דלית להו שום מצוה רק במינן מצוה, אבל לקדש אשה ה"ז מצוה - "ואמאי גזרו". וע"ז מתרץ הגמ' "ל"צ דאית לי' אשה ובנים", ולכן אין שום מצוה כלל.

הרי לפי"ז י"ל שרש"י ותוס' פליגים אם ח"ש במצוה יש בה קצת מצוה: דלדעת רש"י לקדש אשה כשאית לי' אשה ובנים - שה"ז כמו חצי שיעור מצוה, וכמו אכילת פחות משיעור מצה, שהמעשה מצוה הוא אלא חסר מהכמות או האיכות של המצוה (עיי"ש חקרי הלכות ח"ה ע' יא) - ה"ז קצת מצוה. ולכן פי' ש"רשות" נמי יש בה קצת מצוה, ולכן מפרש שקושית הגמ' היא - "אמאי קא קרי לי' רשות", וכנ"ל דבאמת אין חילוק בין רשות ומצוה כ"כ. אמנם לדעת תוס' ליכא בח"ש מצוה שום מצוה, ולכן מפרש שהקושיא הוא ואמאי גזרו וכנ"ל.

ולפי"ז יש לכאו' לבאר דברי התוס' בב"ב ח, ב ד"ה 'לשנותה', שכ' שאם על דעת בני העיר נותנים הממון מותר לשנותה אפי' לדבר הרשות. ומביא ראי' מהנהגת ר"ת שהי' נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שע"ד בני העיר נותנים אותם.

וצ"ע, דבאו"ח סי' שא כ' המחבר שמותר לעבור אמת המים בשבת בשביל שמירת ממונו שזהו מצוה קצת, (אבל לא לחזור כמו מצוה ממש כגון מקבל פני רבו).

הרי דלפי"ז שמירת ממון היא מצוה קצת, וא"כ מהי הראי' מהנהגת ר"ת שמותר לשנותה אפי' לדבר הרשות, הרי ר"ת נתן המעות לשומרי העיר שזהו קצת מצוה?

ולפהנ"ל מובן שתוס' לשיטתי' קאזלי שדבר הרשות ליכא בה שום מצוה, וא"כ שמירת ממונו הוא דבר הרשות שליכא בו שום מצוה. אכן לדעת המחבר שלשי' רש"י קאזלי ס"ל ששמירת ממונו הוא דבר הרשות, ודברי רשות יש להו קצת מצוה, לכן מותר לעבור אמת המים בשבת.

לפכ"ז מובן שבמצוה שנאמר בה שיעור, ועשה פחות משיעורה - נחלקו ראשונים ואחרונים אם יש בה מצוה מה"ת.

ג. והנה להסוברים שיש בה מצוה יש לעיין אם מברכים ע"ז. השאג"א סי' ק הביא שאלה בכריכה שאנו עושין זכר למקדש כהלל - אם צריך ליקח כזית מרור עם המצה או אפי' בכ"ש מרור נמי סגי לי', ומסיק דהדבר ברור דאע"ג דאין מברך עלי' אפ"ה אינה פחות מכזית, עיי"ש. ושם מבאר שבטיבול ראשון יש סוברים דאינו אלא משום היכרא וא"צ כזית. וכותב, דאפי' פחות מכשיעור מן המצוה אין ראוי לאכול בלתי ברכת המצוה, וטעמיה היא, דכמו דקי"ל ח"ש של איסור אסור מה"ת מטעמא כיון דחזי לאיצטרופי איסורא אכיל, ה"נ פחות מכשיעור מן המצות בלא ברכה לאו שפיר עביד כיון דחזי לאיצטרופי, ואילו השלים לכשיעור - האי משהו נחשב מן המצוה, עיי"ש.

וכן לכאו' ס"ל אדה"ז, דבהל' ציצית סעיף כו כ': "מי שהי' לבוש טלית ונפל ממנו .. אם מקצתו נשאר על גופו אע"פ שנפל רובו א"צ לחזור ולברך כיון שנשאר עליו קצת מן המצוה". ובחקרי הלכות ח"ה ע' י כ': מבואר מד' רבינו שאע"פ דהמצוה הוא דוקא אם נתעטף בטלית כל גופו, מ"מ קצת גוף אם נתכסה הוי קצת מצוה, עיי"ש בארוכה.

והנה י"ל שמזה שכ' אדה"ז שא"צ לברך אח"כ, מובן שבשעה שרק מקצת מהטלית נשאר על גופו עדיין חל עליו הברכה שברך מתחילה. א"כ מובן דס"ל שגם על קצת מצוה (ח"ש) חייב לברך.

ולפכ"ז צ"ע קושיית כ"ק אדמו"ר הנ"ל, דהא י"ל דימי הספירה היא אכן מצוה א', ואפי' אם שכח לספור לילה א' באמצע הספירה - י"ל כדעת הפוסקים דס"ל שח"ש במצוה היא קצת מצוה, ולדעת השאג"א - ולכאו' ס"ל גם אדה"ז - צריך לברך עליו, - וא"כ לא הוי ברכה לבטלה כלל, שאפי' כשרק חזי לאיצטרופי צריך לעשות ברכה.

ד. ואולי יש לתרץ, בהקדים, שיש חילוק בין חצי שיעור וחצי מלאכה (מצוה) - שחצי מלאכה אינה מלאכה (ראה לקו"ש חי"ד פר' ואתחנן). דהנה במצות תקיעת שופר כ' השו"ע או"ח סי' תקצג סעיף ב: "אם אינו יודע לתקוע אלא חלק מסדר התקיעות לא יתקע כל עיקר".

והשד"ח (מערכת ח כלל יב) מבאר בשם 'דרך המלך', שהתקיעה והתרועה הן גוף המצוה, - ולכן אם יעשה תקיעה או תרועה בלבד אין זה חצי שיעור אלא חצי מצוה, ואינה כלום.

ולפ"ז י"ל שדווקא באכילת מצה, שכל אכילה בעצם אכילה היא, ובפרט לפי הרא"ם הנ"ל שהובא בהמל"מ ש'אכילה' משמע כל דהוא אלא דאתא הלכתא ואפיקתא ממשמעותי', מובן שי"ל בח"ש - דחזי לאצטרופי, וקצת מצוה יש בה ואפי' חייב לברך עליו. אכן בתקיעות שופר, ועד"ז י"ל בספירת העומר - באם סוברים שמצוה א' היא, היינו שהוא גוף א' שצ"ל "תמימות" - דליכא למימר חזי לאיצטרופי ויש בה קצת מצוה.

ועפ"ז יש לחלק בין מ"ש אדה"ז בהל' ציצית לכאן, שהתם י"ל אם נשאר עליו קצת מהמצוה עדיין חייל עליו הברכה שעשה, דיש לו קצת מהמצוה, ומשא"כ כאן.