א. בלקו"ש ח"ז שיחה לחה"פ, מביא רבינו את השאלה מדוע בפסח שחל להיות בשבת לא גזרו גזרה דרבה במצוות ליל הסדר - מצות ד' כוסות הגדה - דיש בהם כמה דינים ופלוגתות, והי' לן לחשוש לשמא יעבירנו לילך אצל הבקיא ללמוד.

ובס"ג מביא ביאור - בהע' מציין לס' חמדת ישראל לר"מ דן פלאצקי - דחכמים לא רצו לגזור במקום דנעקרה המצוה לגמרי, ולכן בשאר יו"ט דיש אפשרות לקיים מצוותיהן ע"י לימוד הלכות המצוה ד"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" משו"ז לא נעקרה המצוה לגמרי, משא"כ בפסח דגם נשים מחוייבות, ואינן מחוייבות בת"ת, ולא שייך בהם "כל העוסק בתורת עולה", - עי' בהע' 11 דשקו"ט בזה בארוכה - ולהן הייתה נעקרת המצוה לגמרי, ומשו"ז לא גזרו כלל עיי"ש בפרטיות1.

ובהע' 10 שם מציין המקור לחיוב נשים במצוות פסח, וזלה"ק: "פסחים מ"ג ע"ב בנוגע למצה. וראה שו"ע אדה"ז הל' פסח סי' תעב סעי' כה ש"כל המצוות הנוהגות בלילה זה אין חילוק בין אנשים לנשים".

ומהמשך הענין משמע דכמו שבנוגע למצה, ילפי' בפסחים שם דנשים מחוייבות מה"ת, כ"ה בשאר מצוות דחייבים מדאורייתא (ולכאו' בהכרח לפרש דכונתו להוכיח שחייבות בסיפור מה"ת, דבמצוות דרבנן כשיש גזירה עקרו המצווה לגמרי, ד"הם אמרו והם אמרו", וכל השקו"ט הוא במצוות מה"ת שלא רצו לעקור לגמרי).

וצ"ע, דהנה בהגש"פ לכ"ק אדמו"ר, פסקא 'מצוה לספר', שקו"ט בנוגע לחיוב נשים בסיפור יצי"מ, אי הוי מה"ת או מדרבנן, ובהמשך להמקורות שמביא דהוה מדרבנן, ממשיך וזלה"ק: "כן משמע דעת רבה"ז בשו"ע שלו סי' תעב סכ"ה", והיינו דמדייק מסעי' זה דחיוב סיפור לנשים הוא מדרבנן, ודלא כמו שמשמע לכאו' מההערה בח"ז, וצ"ב.

והנה בגוף דברי אדה"ז בסעי' הנ"ל צ"ע, דז"ל שם: "וכן בשאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה אין חילוק בין אנשים לנשים שאף שהנשים פטורות על כל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים, אף על פי כן חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים. ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה...". עיי"ש.

הנה מפשטות הל' "חייבו אותן חכמים" מוכח דחיובם הוא מד"ס ולא מה"ת, וכמ"ש רבינו בהגש"פ, אמנם לפ"ז צ"ע בהלשון ד"כל המצוות . . אין חילוק בין אנשים לנשים": א. מאי קמ"ל בזה? ב. הא יש חילוק ביניהם דאנשים מחוייבים מה"ת ונשים מדרבנן, ומהי הכוונה ד"אין חילוק" (ויתירה מזו, דבסי' תעט ס"ז הוסיף ד"אין שום חילוק". ומשמע דאין כוונתו במש"כ "אין חילוק" שיש להם איזה השוואה, אלא דאין שום חילוק ביניהם)? ומזה משמע לכאו' כמ"ש בהע' בלקו"ש דחיוב דאנשים ונשים שווים, ושניהם מה"ת. וצ"ב.

עוד צ"ע במש"כ רבינו בהגש"פ הנ"ל דמשמע מרה"ז דהוה מדרבנן, ולכאו' המשמעות היא מהלשון "חייבו אותן חכמים", וצ"ב, דהרי מילים אלו אזלי אמ"ש לאח"ז "כל הדברים שתקנו" והיינו בתקנותיהם - ד' כוסות כו' -, ואין ראי' למצות סיפור יצי"מ שהוא מה"ת, וראה בגליון העבר שהקשו כן, וצ"ב.

ב. וי"ל הביאור בכ"ז, ובהקדים: הנה מהחילוקים בין חיוב/איסור מן התורה לחיוב/איסור מדרבנן הוא, דדבר שרבנן תיקנו הנה הסיבה לזה שתיקנוהו הוא מצד כללים וסיבות של חכמים ולא כללים וסיבות של דאורייתא.

לדוגמא: חכמים אסרו מצד הרחקה וסייג, והנה מצד כללים דאורייתא, אין מקום לאסור דבר משום הרחקה וסייג2, ז.א. שמצד גדרים דאורייתא המושג של הרחקה אינו מחייב איסור, וענין זה שמצד הרחקה אוסרים דבר, זהו סיבה לחייב רק מצד כללים וגדרים דחכמים. וכיו"ב בשאר איסורים.

והיינו דהחילוק בין תקנות ודינים דאורייתא לדינים דרבנן, אינו רק מי תיקן איסור זה - חכמים או תורה, אלא גם בגדר התקנה, דחיוב מה"ת פירושו, דהמחייב בא מצד סיבה וכלל דאורייתא, ותקנה דרבנן פירושו דהמחייב הוא סיבות וכללים של חכמים.

ולפ"ז במקרה שחכמים תקנו דבר מצד מחייב של דאורייתא - ולא משום מחיייב דרבנן - י"ל דשונה גדרה משאר תקנות חכמים, וכדלהלן.

דהנה, באיסורים דרבנן מצינו ב' אופנים: א. גזירה שמא יביא לדאורייתא. ב. היות והדבר דומה לדאורייתא, אסרוה ג"כ.

וכמ"ש הרמב"ם בהל' שבת פכ"א ה"א בנוגע לאיסורי שבות וז"ל: "מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה", עכ"ל.

ומבואר הנפק"מ באחרונים, דכשאסור משום גזירה לא חל ע"ז שם מלאכה, משא"כ בדבר שאסור משום דמיון למלאכה דאורייתא, הנה חל ע"ז שם מלאכה מדרבנן, והיינו דהרחיבו השם איסור דאורייתא - מלאכה - שיחול גם ע"ז.

והנה גם לאופן זה - שהרחיבו השם איסור דאורייתא - הנה האיסור הוא איסור דרבנן, ואין לו שם איסור דאורייתא, ובדוגמא הנ"ל דשבת - הם מלאכות דרבנן. והביאור הוא משום דזה שאסרוה הוא מצד סיבות דרבנן - הרחקה וכיו"ב, ולכן אף באופן דהאיסור הוא בהרחבת שם האיסור דאורייתא, אעפ"כ הוא איסור דרבנן.

אמנם, במקרה שחכמים תקנו דין שהמחייב והסיבה להאיסור הוא מחייב דאורייתא, ולכן הרחיבו הדין דאורייתא שיחול גם ע"ז, אולי י"ל דחל על דין זה שם איסור דאורייתא ולא שם איסור דרבנן (אף דמה"ת אינו אסור).

ובסגנון אחר: היכא דגזרו מצד כלליהם (שמצד דאורייתא אין מקום להאיסור) הנה אז אופן האיסור הוא שהרחיבו המושג דאורייתא שיחול גם על דבר שמצד המחייב דאורייתא אינו אסור. משא"כ באופן שדינם מיוסד על המחייב והסיבה דאורייתא, הנה אין הפירוש דהרחיבו הדאורייתא, אלא הכניסו עוד דבר שיהי' במסגרת המחייב דאורייתא. והיינו דגדר התקנה הוא, דמדבריהם - המחייב דאורייתא יחייב דבר זה.

ולאופן זה י"ל דיש דינים דרבנן דיש להם גדר של חפצא ומצוה דאורייתא (ויש להביא כמה מקורות למושג זה, שדין דחכמים יש לו חפצא של דאורייתא, אך אין זה ממסגרת קובץ זה).

ג. ולפ"ז יש לבאר דברי אדה"ז בסעי' זה, ומש"כ רבינו בזה בלקו"ש והגש"פ, וכדלהלן.

הנה במגילה ד, א איתא: "ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס". ובתוד"ה 'שאף הן' באה"ד הק' "למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס"?

וראיתי שהקשה בזה בס' אגרות הגרי"ד דלכאו' קושיית התוס' אינה מובנת, דתינח במקרא מגילה דלא רק יסוד וסיבת המצוה היא הנס, הנה גם בגוף קיום המצוה איכא פירסומי ניסא וחפצת המצוה עצמה קשורה עם הנס. ולכן בזה שנשים היו בהנס חייבות בהמצוה. משא"כ באכילת מצה, דאף דיסוד וסיבת המצוה היא מחמת יציאתם ממצרים, אמנם אין בגוף קיום המצוה קיום של פרסומי ניסא, ובזה לא מספיק לחייב נשים מצד 'אף הן'. ונשאר בצ"ע.

ומזה דהתוס' כן השוו שני המצוות, נראה דסב"ל דמה שאמר ריב"ל חייבות במקרא מגילה מצד אף הן היו באותו הנס, הכוונה בזה היא להכניס נשים בהמחייב וסיבה דהמצוה, ואי"ז תלוי בגוף חפצת המצוה. ולכן במצה אף דגוף המצוה אינו קיום של נס (אין בה פירסומי ניסא וכיו"ב), הנה היות דהיסוד והמחייב מה"ת באכילת מצה הוא הנס דיצי"מ, ואף הן היו באותו הנס, יש לחייבן באכילת מצה.

והביאור בזה הוא, דסב"ל להתוס' דגדר הטעם שאף הן היו באותו נס הוא, שחכמים הכניסום במסגרת התקנה והמחייב, דכמו שהנס מחייב אנשים כך גם יחייב נשים, והיינו דהתקנה היא שהמחייב דאורייתא יחייב אותן ג"כ, ולכן כל עיקרו של טעם זה תלוי בהמחייב והסיבה דהמצוה ולא בגוף חפצת המצוה.

ולפי הנ"ל דכשהמחייב הוא סיבה ומחייב דאורייתא, אי"ז באופן שמרחיבים הדין דאורייתא אלא גדר תקנתם הוא שגם הם נכללים בהמחייב דאורייתא, וכנ"ל דגדרה שהמחייב דאורייתא יחייבם ג"כ (אף שמן התורה פטורים), י"ל דבאופן כזה חפצת המצוה שלהן מהוה חפצת מצוה דאורייתא.

ולפ"ז יבוארו דברי אדה"ז שכתב הטעם דנשים חייבים הוא משום אף הן היו, וגדר תקנה זו היא כנ"ל שהמחייב דאורייתא יחייב, ולכן כתב דאין חילוק בין נשים לאנשים, היות שמצד חפצת המצוה שוים הם דבשניהם הוא מצוה דאורייתא כנ"ל בארוכה. ומובן דאי"ז סותר למש"כ "חייבו אותן חכמים", וכנ"ל.

ולפ"ז יש לבאר לשון אדה"ז "חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו", די"ל דבמש"כ "שתקנו" רצונו להדגיש ולבאר דהתקנה והחיוב לנשים אינה תקנה ודין חדש ונפרד לנשים, אלא שהכניסו הנשים שיהיו במסגרת התקנה, ושהתקנה והמחייב יחייב אותן ג"כ (ולא מחייב חדש). ועיין.

ושפיר מובן דאין סתירה בין מש"כ רבינו בהגש"פ למש"כ בלקו"ש, דבהגש"פ מדובר האם החיוב הוא מצד התורה או חכמים, ולזה שפיר כתב דמאדה"ז מוכח ד"חכמים חייבו". אמנם בלקו"ש עיקר הדיון הוא בחפצת המצוה, דבזה הוה דאורייתא, ובמצוה כזאת לא רצו חכמים לעקור המצוה לגמרי. ועצ"ע בכ"ז.