בגליון הקודם (עמ' 33) הקשה הריל"ג (בשוה"ג והוכפל גם בסוף הערתו) וז"ל: "צ"ע הטעם שאדה"ז לא רצה לברך ברכת קידוש החודש רק כאשר האני' תעמוד, לכאורה בהל' ק"ש סי' סג ס"ד כותב אדה"ז: אם יושב בעגלה א"צ להעמידה, ועד"ז בהל' תפלה סי' צד ס"ו". עכ"ל.

להעיר מלקו"ש חל"א (עמ' 49) דמשמע בטעם העמדת הספינה ע"י אדה"ז הוא "בכדי שיוכל לקדש את הלבנה מעומד ובישוב הדעת". והנה אף שנקט לשניהם; א) מעומד, ב) ישוב הדעת, מ"מ צ"ל שהעיקר מטעמא ד"ישוב הדעת", וכן משמע גם משיחת י"ט כסליו תשכ"ד (ס"ד ב'שיחות קודש') "שהעמיד הספינה כדי שיוכל לקדש הלבנה בהתבוננות ובמנוחת הנפש בכוונה", ומביא ראיה לזה מן הדין דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת כדי שתתישב דעתו לפני השבת. דמזה משמע דבעת נסיעת הספינה (לכה"פ בג"י הראשונים) הרי זה מבלבל. וכן הוא להדיא ג"כ בשיחת ש"פ מקץ תש"נ (בהערה 24) שנקט להדיא בטעם עצירת הספינה משום ישוב הדעת ובלבול הכוונה הנגרמת עקב היות הים מקום סכנה, ומבאר דלכן יורדי הים כשעלו מברכים ברכת 'הגומל'.

כ"ז הוא דלא כפי שמשמע מפשטות הסיפור (כפי שאכן הבין הריל"ג), שטעם העמדת הספינה היתה משום דין עמידה ד'קידוש לבנה'. דהנה דין עמידה בקידוש לבנה הוא מהגמ' (סנהדרין מב, א) ושם איתא דקידוש לבנה הוא ענין קבלת פני שכינה "אמר אביי הלכך נמרינהו מעומד", ופרש"י שם: "הואיל ומקבל פני שכינה הוא, מעומד בעי לברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקבל". דבהשקפה ראשונה משמע דחיוב עמידה בזה הוא, שלילת הישיבה, דהיינו עמידה של כבוד בניגוד לענין ישיבה של היפך הכבוד. ואכן מטעם זה גרידא אין שום צורך לשלול ההילוך. ולא היה זה טעמו של אדה"ז בהעמדת הספינה. אלא כפי שמוכח מן השיחות שציינתי לעיל שהיה זה מצד ישוב הדעת וכו'.

והנה בהאי הלכתא דעמידה בתפלה (שו"ע סי' צד) שהובאו פרטי הדינים בנוגע למתפלל שמו"ע (בעמידה) כשמהלך בדרך או נוסע, אף שבתחילה נקט רביה"ז שם (ס"ה): "היה רוכב על החמור א"צ לירד ולהתפלל . . אלא מתפלל דרך הילוכו . . וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון אם יכול לעמוד עומד, ואם לאו יושב במקומו ומתפלל", מ"מ בהמשך הדברים בכותבו דין ברכת 'אבות' דצריך לעמוד (ושם אכן פי' שלא יהא מהלך), כדי שיוכל לכוין דעתו כתב: "לכן צריך לעכב הבהמה שלא תהלך עד שיגמור ברכת אבות". דיל"ע בהא שבתחילת הענין נקט רבינו ג' דוגמאות: א. רוכב על חמור. ב. בספינה. ג. ע"ג קרון. משא"כ בהמשך הסעיף כשמביא שיטת הי"א דצריך לעמוד מהילוכו בברכת אבות, נקט רק את הדוגמא של בהמה (שכולל לכאו' גם חמור ויושב בקרון) ולא נקט ספינה. ואף שאפ"ל דה"ה ספינה, מ"מ למיחש בעי. אלא מחוורתא כנ"ל.

ע"פ הנ"ל יובן ג"כ הא דיש להק' לכאו' מתוד"ה 'ספינה' (בבא מציעא ט, ב) שמבאר דין כבוד ת"ח המהלך, וכתבו שם דרכוב כמהלך דמי אע"פ שהבהמה מוליכה אותו, ולגבי דין 'חצר המהלכת' אמרינן דדבר שאחרים מוליכין אותו ואינו מהלך מעצמו אינו נחשב חצר המהלכת, ולכן ספינה אינה נק' מהלכת, משום ד"מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה". ואם טעם עצירת הספינה ע"י אדה"ז היתה משום 'דין עמידה' גרידא, הרי גם בעמידה על רגליו ללא עצירת הספינה - לעמידה מוחלטת תחשב! (כמו לענין שמו"ע הנ"ל). אלא באם נבאר שבעצירה היה גם (כמבואר בשיחות שם) משום ישוב הדעת וכו', הרי זה תלוי בכל דבר לפי ענינו, ואם חסר בישוב הדעת בעת הילוך הספינה אין זה משנה אם ע"פ דין נחשבת הילוך הספינה כעומד. דזיל בתר טעמא ובזמן שהספינה מהלכת חסר בישוב הדעת.